ספרים, מייצגים ומחשבות

היא ישבה ליד החלון והביטה לשם. הבית היה מסודר ונקי. הריח הדק. המבריק. הנקי. הכל היה נקי. הכל חוץ מהלבן הלבן הזה, שאותו כבר לא ניתן לנקות. שאם היא תגע בו יהפוך לקרום דק. כחלחל. היא ישבה שם. ליד החלון. הביטה. היא חשבה: עכשיו אני בסדר. והיא היתה בסדר גמור. הנה היא בסדר. בבית. והוא נקי. והיא מביטה החוצה. לשם. ועל הענף יושבת ציפור. סתם ציפור על הענף. והיא מביטה בה. זו לא סתם ציפור. הרי זה עורב. עורב עם פנים של עורב. אבל מה הפנים האלה מזכירים לה פתאום? האם הם מזכירים לה את אותו ילד, אז בכיתה ה'? לא יכול להיות. היא תעשה מה שד"ר שטרן אמר לה. היא תקשור את המחשבה הזו בחוט. אין בעצם דבר שהיא אינה יכולה לעשות עם המחשבה הזו. היא חופשיה. היא הרי חופשיה לגמרי. היא חופשיה כי היא בסדר גמור עכשיו. והיא יכולה לקשור את המחשבה הזו בחוט. את כל המחשבות האלה. חוט חזק ולכוון אל האש. הנה גם המחשבה הזו הגיעה אל המקום שבו היא לא יכולה להפריע. לאש. והיא מתכלה בתוכה. באש הכתומה הפרועה הזאת. ממש ליד הנמלים שעוברות שם. הנמלים שגם מזכירות לה. עכשיו הם לא יכולים לגעת בה. לא הילד מכיתה ה', לא המורה שהתעללה בה, ולא אברם, שרצח את דורית, הדודה שלה. שם זה כנראה התחיל. אנחנו אומרים 'כנראה' כי זה לא בטוח. אולי היה משהו כבר קודם. צלילים, עונות השנה, ניירות מדפסת, צבע ירוק, חולצת הצמר, ארונות העץ, מיץ התפוזים, הכפכפים של אמא. מי יודע. הבועות הגדולות האלה עומדות חלולות. החיפושים בבית, באדמה, מתחת לעור. אבל כל זה כבר שייך לעבר. שייך לעבר. כי עכשיו היא כבר ממש בסדר. אפילו ד"ר שטרן אמר וגם ליבי האחות, שרק ממנה היא מוכנה לקבל כדורים. מחיים? מה פתאום! חיים שזז בחלל באדיבות של רוצח – עליו היא לא מוכה לשמוע.