ספרים, מייצגים ומחשבות

זמן תגובה

 

זמן התגובה מוגדר כפרק הזמן העובר בין גירוי לקבלת תגובה. תגובת הגוף היא תהליך מורכב. לפעמים רצוני ולפעמים בלתי רצוני. משתתפים בו: איבר החישה, המוח המפרש את משמעות הגירוי, קובע את מהות התגובה ושולח הוראות ביצוע, מערכת העצבים הדואגת לתעבורת תקשורות ומערכת השרירים המבצעת את עצם התגובה.היכולת שלנו להגיב למתרחש סביבנו אינה מידית.הלילה חלמתי שרוח חזקה העיפה את בית הילדים שלנו לשמיים. כשבאנו עם ההורים בשמונה להשכבה ראינו שבית הילדים איננו. הוא עף. זהר ויריב בכו. זהר כי הבובות כוכבים שלה היו על המיטה בגן, ויריב כי ליד המיטה שלו יש זמזם אזעקה להורים שלו והוא גם עף עם הבית. עכשיו הוא לא יוכל לקרוא להורים אם יקרה משהו. אנחנו הילדים לא ידענו מה לעשות והסתכלנו על עופרה המטפלת, אבל היא רק משכה בכתפיים והלכה משם. ככה עמדנו עם ההורים כמה דקות. בסוף ההורים החליטו לקחת אותנו לחדרים שלהם ושכבר נישן שם. כך היה. כולנו הלכנו עם ההורים לחדרים שלהם וישנו כל אחד בסלון של ההורים שלו על הספה ליד השולחן הנמוך עם המפה. אבל לא נרדמו. כי לא היינו רגילים לכל הקולות שהיו שם. אני פחדתי כי אבא נחר וגם פחדתי שההורים שלי יסתובבו במיטה ויעשו רעש וגם שבבוקר אני אקום לעשות פיפי ואבא יהיה שם.כשקמתי בבוקר בית הילדים עמד במקומו. חזק ויציב. עופרה כבר הכינה את השוקו של הבוקר וזהר, מנומנמת, הרימה את הכוכב הכתום מהרצפה. אני חשבתי על החלום ושמחתי שכלום לא השתנה מאתמול, שבית הילדים עומד. אחר כך נזכרתי שהיום אנחנו נוסעים לתערוכה של חיליק. מחשבה זו כמו העירה אותי ואני קמתי בחופזה ורצתי למקלחות לצחצח שיניים.בצהריים באמצע שעור חשבון אבא בא גבוה ורזה, עיניו אדומות מהעבודה המאומצת ואמר "שושו (זה שם החיבה שלי בפיו)  אנחנו צריכים ללכת עכשיו בגלל התערוכה זוכרת?" זה היה באמצע שעור חשבון. אני רבתי עם רינה כי היא אמרה שאפשר לחלק כל מספר לשניים ואני לא הסכמתי, כי רק את הזוגיים אפשר! אבא נכנס בדיוק כשלקחתי לרינה את המחק, כי רק בזוגיים, אבל הוא נתן לי יד ואני נרגעתי והחזרתי לה."אתם יודעים למה מורן הולכת היום מוקדם ילדים? שאלה אורה המורה שלנו – כי היא נוסעת לירושלים, (ירושלים הייתה המקום הכי רחוק), היא נוסעת לפתיחה של התערוכה של קרוב המשפחה שלה, חיליק, שהוא אומן מפורסם מאוד, ואפילו יש עליו כתבה בעיתון. אחרי שקט קצר פרצו פתאום מחיאות כפיים. "חיליק, חיליק" רק רינה לא. ואבא הסמיק מעט ואמר תודה. אחר כך יצאנו מהכיתה והלכנו לאכול בחדר האוכל. אמא ויורם כבר חיכו לנו שם. אחר כך הלכנו לחדר של ההורים.יורם ישב על השטיח ושיחק במכונית צעצוע קטנה ירוקה שישראל, אבא של חיליק, שלח לי מיחולצלארץ ליומולדת לפני שנה. גם אני רציתי לשחק במכונית, אבל ויתרתי ליורם. אמא דיברה על חיליק "איזה אומן... והביקורות... גאון ממש... היה בחולצלארץ בתערוכות...לא יודעת כמה, אבל היה!" חיליק היה גיבור. גיבור! הוא היחיד במשפחה שלנו שהתפרסם. ואמא נשאה אליו עיניה בהערצה וגאווה, כיוון שהיה בן משפחה שלה. למרות שקרבתם המשפחתית הייתה די רחוקה, ההצלחה המדהימה של חיליק אפשרה שלא יחסו למרחק זה חשיבות רבה במיוחד. "הוא אומן, בן משפחה ולא רק זאת אלה גם מצליח, מפורסם!" "לא רוצה לנסוע"יורם היה כבר בן ארבע, והוא לא רצה לנסוע. לשום מקום.אמא לבשה את השמלה הירוקה,של יום שישי, אבא בחולצה עם כפתורים. פסים. אני באוברול ג'ינס ויורם "לא רוצה לנסוע". אבל יורמי (אמא) אנחנו נוסעים לירושלים לחיליק, לתערוכה. "לא רוצה!" יורם שנא נסיעות. לא נסענו הרבה, אבל כשכן רצינו לנסוע, כמו כל משפחה, היה יורם "חוטף קריזה"  וכל פעם מעולל משהו אחר. בזמן שאמא התקלחה הוא הוציא את כל הבגדים של ההורים מהארון גם תחתונים וגרביים מהמגרות התחתונות וזרק על המיטה שלהם. אמא גורשה בצרחות. "יורמי יש לי פה את המכונית הירוקה"  אמר אבא ונכנס אל חדר השינה. זה לקח הרבה זמן. בהתחלה שמענו בכי, אחר כך צחוק, בסוף הם יצאו מהחדר יד ביד. יורם לבוש חולצה לבנה הפוכה קדימה אחורה מוכנסת למכנסיים עם גומי שהיו משוכים לו עד למרכז הבטן. עינייו אדומות מבכי אבל הוא רגוע ומפויס."טוב, אז כולם מוכנים" אמר אבא ויצאנו מהבית לכיוון המכונית. כשכולנו התיישבנו במקומות ואבא הניע את המכונית שמעתי את הקריאה "קאקי!" אבל היה זה כבר עניין שבהרגל. יצאנו מהמכונית. אבא ליווה את יורם לבית וחיכה עמו עד שיגמור. אחר כך נסענו.שלום לך אדוארד כהן,אני כותב לך בעניין הציור שקנית ממני לפני שנים.הייתי רוצה לרכוש ציור זה ממך בחזרה.אשמח לתגובתך,חיליק"מי רוצה תפוח?" שאלה אמא וכל אחד קיבל רבע תפוח מקולף. משגמרנו את התפוח נתנה אמא בידינו סמרטוט רטוב כדי שלא יהיה דביק בידיים. יורם לא רצה. אחר כך נרדם. המכונית הירוקה מוחזקת חזק בידו, וקמט בין שתי עיניו מעל לאף.  אני הסתכלתי החוצה על העצים והשדות בדרך לירושלים. "מתי נגיע?" "יש עוד זמן" נשפתי על החלון כדי שיהיו אדים, כתבתי את השם שלי –מורן וגם ארבע לחלק לשתיים – שתיים. ספרתי מכוניות, ראיתי ציפורים עפות מעל לאוטו שלנו גבוהות גבוהות "מתי? אמא" אבל הדרך לירושלים מתפתלת, ארוכה, לא נגמרת. עוד תפוח. סמרטוט. אני צריכה פיפי. עצרנו. מאחורי שיח אמא ואני. עכשיו יותר טוב. שוב שדות, ציפורים. איפה את ירושלים? אולי בכלל איבדנו את הדרך. אני צמאה. אמא. טרמוס. אבא עוצר בצד הדרך. אמא מגישה לי כוס. אחר כך אבא. "אנחנו כבר קרובים?" "עוד מעט, יפה שלי" שקעתי בכיסא, יורם נוחר קצת בגלל הנזלת, המכונית הירוקה, למעלה בתקרה של המכונית יש נקודה כחולה, היא מתנדנדת, אני מסתכלת עליה, על השיער של אמא אסוף לפקעת, ונרדמת.חיליק היקר,ברשותי שתי יצירות שלך, אם כיוונת ל"עלובי החיים"צר לי לבשר לך כי הציור אינו למכירהבברכה,אדוארד כהןכשהתעוררנו האור בחוץ היה שונה. בכיתה לימדו אותנו שזו שעת בין הערביים. יורם מתח ידיו מביט במכונית הירוקה, בין ערביים בין ערביים, ואני חשבתי שאם כבר שעת בין הערביים עכשיו אז באמת בנו את ירושלים נורא רחוק ואיזו ארץ גדולה יש לנו.אמא  הוציאה מברשת, סרקה אותי. קוקו. יורם לא רצה. גיהצה את שמלתה בידיה וחיזקה את הסיכות השחורות משני צידי הראש. אבא החליף חולצה לאחת חדשה מגוהצת שלא התקמטה בנסיעה, הכניס למכנסיים ונתן ליורם יד. התקדמנו אל האולם. אמא מאוד התרגשה אבל לא אמרה, רק מלמלה משהו על "לכבד את חיליק". כך נכנסנו. אמא האיצה צעדיה "הנה, הנה חיליק" אמרה נרגשת, "חיליק, חיליק", אבל חיליק לא התקרב. רק הביט בנו ממרחק. חיליק, גדול הממדים, לבש חולצה ומכנסיים שחורים, שערו כהה ומבריק מתוח לאחור. ברחבת הגלריה הוא נראה כענק. הוא גלגל את עיניו למעלה ושם את ידו על מצחו ואחרי שאמר "אלוהים ישמור" הסתובב והתרחק מאיתנו."ברח לי פיפי" שמענו את יורם ואני רצית שתבוא רוח חזקה ותעיף את התערוכה, את הבניין כולו ובעיקר את חיליק לאופק רחוק ומענה ושלא נראה אותו יותר לעולם.אדוארד היקר,ראשית שיניתי את שמו של הציור, הוא נקרא מעתה "משפחה"הציור דרוש לי באופן שלא ניתן לתיאור במיליםהנח לי להתקשר אליך ולהסביר לך את הענייןבתודה,חיליקכעבור שנתיים לערך, כך סיפרה לי אמא בבגרותי, הוציא חיליק תחת ידיו ציור שהמבקרים כינוהו "יצירת מופת". חיליק קרא לציור עלובי החיים ואני שנאתי אותו על כך עוד יותר. פשוטים ונטולי כשרון ככל שנהיה, האם אין לנו זכות לחיות את חיינו כפי שהם? הפוחלץ הנפוח! רציתי למעוך אותו בעקבי, להזיק לו, לגרום לו לכאב. הציור נמכר באותו שבוע. הוא נמכר בסכום שלנו, עלובי החיים, הקיבוצניקים הקטנים, קשה אפילו לדמיין. גם על זאת כעסתי. חוץ מאמא שלא נתרה לו, אנו ניתקנו כל קשר עם חיליק. במשך שנים ניזונו רק מהשמועות אודותיו ומהכתבות בעיתונים. חיליק היה לאגדה בעולם. הוא היה אמן פורה ומצליח וגדל להיות עשיר מאוד. למרות עשרות ציוריו יש שעדיין טוענים כי לא שיחזר את הגאוניות שבאה לידי ביטוי בציור ההוא בו הוא צייר אותנו – עלובי החיים.זמן התגובה מוגדר כפרק הזמן העובר בין גירוי לקבלת תגובה. אמא המשיכה לעקוב אחריו במשך השנים. ספרה שעבר לפריז, ללונדון, התחתן, הסתכסך בתקרית עם קונה באחת מתערוכותיו, תגובת הגוף היא תהליך מורכב, לפעמים רצוני ולפעמים בלתי רצוני, הוא התגרש, הפך לאב מאחת מנשותיו, המוח מפרש את משמעות הגירוי וקובע את מהות התגובה, הוא חזר לפריז, קנה אחוזה ענקית, אך לפני כמה שנים חלה ככל הנראה במחלה כלשהיא בשרירי הגוף, מערכת העצבים דואגת לתעבורת תקשורות ומערכת השרירים מבצעת את עצם התגובה. אמא לא פרטה, זה לא עניין אף אחד מאיתנו. היכולת שלנו להגיב למתרחש סביבנו אינה מידית.חיליק היקר,הציור יצא מביתי במשלוח מיוחד ומאובטח לאחוזתך שבפריזבבקשה הודע לי לכשיגיע בשלום (אני מקווה)ברכות,אדוארד כהןיעל ורמי יקריםרציתי שהציור יגיע למקום בו הוא ראוי להיותמקווה שתקבלו את התנצלותי זו.חיליקההורים תלו את הציור על הקיר. הקיר הלבן הערום בקיבוץ הקטן והלא מיוחד. הם תלו אותו ככה בלי פחד, בלי לחשב את כל המיליונים שהוא שווה, ונהנו ממנו כל יום מחדש.