ספרים, מייצגים ומחשבות

יומולדת

 

זה קרה באחד הימים האלה, הנוחים להתענג עליהם, עת האוויר קריר במידה הנכונה לנקבוביות, אחד מימי אביב הפורצים אל חדרי הנשמה, בהם אפשר להרגיש את החיים נוגעים בקצות האצבעות.היינו בדרכנו לחגוג יומולדת. גאולה בת שישים. "מי בא?" שאלתי ונראה שבהחלטה של רגע הצטרפתי ליומולדת משפחתית, אירוע ששנוא עלי בעיקרו.היו שם דוב גריזלי ידידותי (האח של גאולה)פשוש ארוך זנב (ביתו האחת) שאחר כך פיזרה את השער, ואני כל כך השתוממתי מהמראה החדש שלה, עד שהיא התנצלה ממש והודתה שהיא סוג של זיקית.היתה הבת השניה של הדוב – זן נכחד של גירית ולה שתי מלאכיות, שער משי עיניים בהירות. ובעלה - הפסיון השתקן.גליה, ביתה של גאולה, סוג של יונה נדירה, הגיעה באיחור, ואחר כך הגיע הבן, סוס שקט, כנראה אלוף בתחרויות של קפיצות ראוה – כל תנועה אצילית עד קצות הציפורניים (ובלי להתאמץ!) על ידיו מחובקת ביתו, ולצידו איזו תרנגולת עטופה בהמון משפטים מספר להורות נכונה (טוק טוק טוק ... אני מודה לאלוהים ש... טוק טוק... עד גיל שנה אסור בהחלט...).הזוג הזה, שדבר לא חיבר ביניהם חוץ מאיזה הסכם חתום, טבעות והגורה הקטנה, הלכו ביחד כמו משפחה ממש!נכנסנו לתזוזה המקובלת סביב מקומות הישיבה ליד שולחן. בהשתלשלות שלא ברורה לי עד עכשיו, הגורה הושבה לידי ומצידה השני האם המקרקרת. הסוס השקט ישב ממול.בעוד הישבנים נאבקים להתמקם בכיסאות והמנות הוגשו הוציא הסוס מצלמה וכיוון אל הגורה הרכה.העין נצמדה לעינית. מה הוא רואה שם? הוא קרא לה. נועה. נועה.נועה! נועה! טוק טוק תסתכלי לאבא.. טוק טוק ... איפה אבא ? איפה איפה?פניתי אל הסוס המהפנט: "אולי אתה רוצה לשבת פה, ליד הגורה המטרפת, וליד התרנגולת שלך?"כמובן ש "לא, הכל בסדר, תרגישי בנוח" ואני - בין לבין, כטיפות המתגבשות על כוס משקה קר ומפרידות בין האוויר לזכוכית - ועוד המצלמה הזו המתבוננת – מובן שלא הרגשתי בנוח, אך הרוח פרעה את שערותיי, כבתוך חלום.אחר כך קמו, החליפו מקומות, מישהו קרא ברכה, חיבוקים, נשיקות, הכוסות הצטלצלו והד חזר אלינו מן ההרים "לחיים, לחיים".הישבנים שוב התנועעו בכיסאות ואחר - בלי הכנה מוקדמת המצלמה הונחה בידי, הסוס לקח את הגורה ונעמד ליד החלון "צלמי אותנו" הוא אמר.העין התקרבה אל העינית. המראה שנקלט בשטח השחור העטוף בעיגול חום ואחר כך לבן ומסביב העפעפיים מנוצים בריסים, בשטח הזה, או אולי נקודה, שיורה את הנתונים לאחור אל המוח, נקלטה תמונה, שכבר אז ידעתי שהיא מהפרפרים האלה, הנדירים, שנלכדים בקורי הזיכרון.הוא הביט ישר אלי דרך העינית. כאותם רגעים שעורכים חיים שלמים, או נצח, ואני התאבנתי בצורה מוסתרת איכשהו פרט לרטט המלטף שלהט בקצות העצבים.בהבהוב מקרוסקופי נמתח חוש משי זוהר בין העיניות.אבל אז אחת מידיו המיומנות והמתוזמנות להפליא של השטן אחזה בשידרתי וניערה במרץ:"טוק טוק מצטלמים? מצטלמים? גם אני!" היא פרצה בכח אל התמונה וכל ניסיונותיי לטשטוש כלשהו עלו בתוהו. הו איזו תמונה מושלמת!הסתחררתי וכמו בחלום שפתאום כולם במקום אחר – היינו בחוץ ליד המכוניות והשמש סנוורה. עוד מעט, ידעתי, כולם יכנסו למכוניות והכל יתפוגג עם האבק, ושוב לא אוכל לומר בוודאות אם קרה הדבר או שרק בדמיונות. דיברו על ההרים, על השמש והנועם, ואני הורדתי את המשקפיים כדי להיזכר בצבעים הלא מסוננים, האמיתיים.