ספרים, מייצגים ומחשבות

טיסות

 

מי מתפורר לך בין האצבעות? מי מתפורר לך? האם זו אמא שלך, שילדה והניקה אותך משדיה? שוכבת על מיטה בחדר קפוא, סרוגה בצינורות נקז מכל חוריה? האם זה אבא? גופו כבד על הכורסה והוא כבר לא מזהה אותך אפילו? מי מתפורר לך בין האצבעות? מי מתפקע ממך, ניגר עם הנוזליות המלוחה ששוטפת את הריסים, מטופף על העור כמו הד. במי אתה אוחז? מי זה שמתרחק, לוקח עמו רקמות עור, בשר, בשר חי ממך, חופן באגרוף עקשן נתח גדוש מהשריר המרכזי, המפעם.מי נכנס לך ככה בכל סדקי העור, בכל קפלי הנפש, ילד שלך (חס וחלילה) שזה לא מישהו, זה אתה! אתה!חבר קרוב? אהוב? אהובה? זו שהייתה לך דבר ברור, נקי, בתוך כל המורכבות הזו של עצמך, האם זו היא? ארזה מזוודה והתרחקה, או גרוע מזה – בלי לארוז. ככה, הכל נשאר אותו הדבר, עדיין מסתובבת בבית, סביבך, עדיין הולכת איתך לחברים, למשפחה, הכל נראה בסדר מבחוץ ומבפנים – רק פרורים.למי אתה מתגעגע? מלחש בלילה לפני השינה "עוד לא" ו- "בבקשה". מתפלל. בדמעות. מדמיין אותו חי, נושם, שמח לידך, מדמיין אותו כפי שהוא בחיים.זה זמן פרידה. לא ביקשת אבל קיבלת. המציאות – סכין! כאלה הם החיים: שבריר שנייה והנה הכל מתלקח.אתה מדמיין את העקירה של השן הזו, ששורשיה מסתעפים עד ללב, או לכל האורך עד כפות הרגליים. עוד לפני העקירה הדימום רב, העיניים – אגמים. מי יציל אותי? מי יציל אותי? אתה חושב, מתפלל, מרים ידיים למעלה. נכנע לפני כל מושכי החוטים המדומים ואלה שאינם מדומים. אתה ממלמל בלילה מתחת לשמיכה, רק הפעם, רק הפעם תציל, תרפא.בלילה איכשהו שעת שינה אחת או שתיים אבל עם היקיצה שוב אותו סיוט: אתה תקום בבוקר מוקדם, בלי שעון, תכין את הבגדים, תנקה את הבית, תקפל את הכביסה, החדרים מרוקנים, כולך ריק, שאוב, אתה לא אדם, אתה געגוע צמא-מגע, אתה בוכה את היום הזה מול האביב, מול הפריחות, מסתכל על הידיים שלך, על סידקי העור ובטוח שעוד מעט עוד מעט כבר לא תהייה, שהגעגוע יכבוש אותך לעיסה שתיספג באדמה. אבל אתה יודע, זה לא קורה. החומר שאתה עשוי ממנו לא נפרם מגעגוע, גם אם היינו רוצים. החומר הזה הוא יותר כמו ספוג. ואתה טועם את זה ובסוף זה רק עוד טעם שמתגלגל על הלשון, והוא קריר כמו פחד. כמו להיות לבד.ואתה לבד.גם אני לבד. מתיישב על ספסלי הנמל המוכרים עוד שלוש שעות הטיסה שלי חזרה הביתה ואני מחכה. אולי אתקשר לאשתי לראות מה שלומה. תוך כדי חיוג אני חושב לעצמי מזל שאי אפשר לשנות את הקול.הי מותק, זה אתה?כןמה קורה, איפה אתה?בשדה התעופהעדיין?כןלא הייתה טיסה בשש?כןובכן?מסתבר שהטיסה הזו בוטלה, עזבי את הטיסה, מה עם הפנים שלך?מצוין, מצוין, עוד כמה ימים יורידו לי את כל התחבושות (אשתי עשתה ניתוח כלשהו בפניה היפות. יפות, או שהיו יפות, אינני יודע)ובכן מה קרה עם הטיסה?בוטלה (אין לי אומץ לומר לה שאיחרתי גם טיסה זו)בוטלה?כן. לא היו נוסעים.איך יתכן, לאחת אחרת בבוקר ועכשיו ביטלו את הטיסה, כיצד אתה מבין את המצב?אם להודות על האמת אני לא ממש מבין את המצב, אם אפשר להגדיר זאת כךובכן כיצד ניתן עוד להגדיר זאת?אינני יודעשתיקה. הקולות כבר לא מתערבבים כמו פעם.מה בדיוק עשו לך שם בפנים? אני שואל אותה כך פתאום שאלה שהייתה צריכה להישאל לפני הפרוצדורה אני מעריך.מעין מתיחה להסרת הקמטים, אתה יודע, עושים את זה היום המון זה ממש לא סיפור, כולם עושים את זה.אני לא יודע, אני פשוט לא זוכר שהיו לך קמטיםהיו ועוד איך! לא משנה, מתי הטיסה הבאה? אתה הזמנת מקום בטיסה הבאה נכון?בתשעעוד שלוש שעות?כןאז אל תחמיץ אותהטוב. אני לא. בטח שלא. אני משוגע אם אני מפסיד גם אותה.אז נשיקותנשיקותאני חושב על השפתיים שלה. היום אחרי הניתוח מי יודע איך הן נראות. אולי אני אבוא והיא כבר לא תהיה דריה. לא דריה שלי בכל אופן, אלא משהי אחרת, שאני לא מכיר. אני פוחד לחזור. אני רק חושב על הסכין הזה נוגע בפנים שלה וצמרמורת ירקרקת מבחילה מתקיפה את עמוד השדרה שלי. לך תגדיר פחד - מי יכול לתאר את זה?רמקולים מדברים ברקע. אמא שלי תתקשר, תשאל מה נשמע ואני אספר שאני תקוע, מפסיד שתי טיסות, ואשמע את קולה מעבר לקו "אז אני שמחה שהכל בסדר". מה פרוש "הכל בסדר"? הדרכים שאדם בוחר לגלות לך את אהבתו יכולים להוציא מן הדעת. אני נזכר שגם אמא שלי עשתה ניתוח כזה פעם. הרצון הזה להיות מתוחים, לא נגועים בחיים שלנו, לטשטש את התופעות, להיות נקי, בתול, ראשוני, מה טוב בזה? איפה האני שם? אני לא שם. אני במקום אחר, רחוק משם, בנמל תעופה במקום שהוא בין הארצות. פעם לפני כל הסיפורים שקרו בינינו אהבנו. באמת אהבנו דריה ואני. זה נמשך הרבה זמן. כמה שנים. אחר כך נולדה לנו ילדה. המרחק התחיל לחלחל כשדריה חזרה לעבוד. שם זה התחיל. קוראים לזה "שגרת החיים" לדבר הזה שבסופו של יום הפך אותי לעוד מטלה, עוד משהו שהיא צריכה לטפל בו לפני שהיום מתכלה. היא לא תמיד הספיקה. הזנחנו את זה. זה בדיוק מה שקרה בעצם. אחר כך לי היה את הסיפור הזה עם שרונה מהמשרד ודריה השתגעה מזה. אנחנו לא נפרדנו מבחוץ, אבל נפרדנו במקומות אחרים, מקומות שלא רואים במבט אחד. עם שרונה זה לא היה אהבה. זה היה רק בשביל שדריה תרצה אותי שוב. עכשיו דריה עושה את זה עם הפנים שלה. מנסה לתקן. משתמשת באנשים אחרים, פוגעת בעצמה.טלפון. זו דריה. שואלת מה איתי. מה איתי באמת? מסבירה על הניתוח. כל אלפי הנקבוביות שלי מזדקפות, אני מרגיש כל אחת מהן כנעצים בעור. גם עמוד השדרה מתלקח עת ההסברים מתארכים, הסכינים, האזמלים, האף שעוצב, הקמטים שגוהצו, העור שהוסר ונתפר, השומנים שנלקחו ממקום אחר בגוף (ישבן?) נשאבו והוזרקו בעפעפיים. אני לא יודע מי מחכה לי בבית, איזה פנים יש לאישה שאני אוהב.קמתי. קניתי קפה. המלצרים מתחלפים שוב. מתוך מצוקתי מוחי מתחיל לייצר סיוטים:מופיע זוג שהיה גר לידינו בקצה הרחוב. יושבים לידי ומוציאים המון כדורים ובולעים אחד אחד. אנו מהנהנים אחד אל השני והגבר אומר לאשתו "הבן של יוליה..."ויטמינים?לא ויטמינים זה מסוכן! צריך ממש להיזהר כשלוקחים ויטמיניםאדון כהן, (אני אומר בעודי נזכר בכל התחומים שכלי התקשורת ממליצים שנזהר מהם) הרי גם כשחוצים את הכביש צריך להיזהר. כך אומר ומיד אתפוס את ראשי בין ידי בזכרי כי ביתם נהרגה לפני כעשור בעת שחצתה את הכביש בדרכה לקנות בית. כמה הצטערתי, אך מה אעשה עכשיו! הרי לא ניתן לעשות דבר. הכל יהיה תלוי כך עד שמשהו ישכח, אך יש דברים שלא שוכחים. אחרי שהם נלכדים בכלובי הזיכרון (קרו או לא קרו) שוב אין להם אפשרות מילוט.הזוג כהן חייכו אלי ואני אמרתי "הו אני מצטער, אין לכם מושג כמה אני מצטער." זה בסדר, אנחנו יודעים שלא התכוונת, וגברת כהן קנחה את עיניה במטפחת.אחר כך מתיישב לידי גבר צעיר. נאה. מכנס בהיר, ז'קט חום, תלתלים, גבר נאה. נשים בטח נופלות לרגליו. דוגמן של שדות תעופה. אני מסתכל עליו ומחכה שמשהו יקרה. שהגורל יתערב לטובתי, יציל את מצבי, שמישהו יתקשר אליו לפלאפון ויבשר לו איזו זוועה, שאני אראה אותו מזיע בעוד הוא מגרד במצחו "אוי לא רק לא זה, רק אל תגיד לי..." שיבואו שוטרים ויקחו אותו במפתיע, משהו רע שיוכיח שלכולם קשה, שיגרום לי לרצות את החיים שלי, את האישה שלי, את הפנים החדשות שלה. אני נזכר בזוג כהן, מסכנים, ומצטער על המחשבות שלי על הגבר הנאה הזה.עכשיו תורי. למה שלא אמית על עצמי איזו מכה? דם מתחיל לנזול מתחת לגבי. אני עוד יכול להיזכר בקול החד של הירייה זמן קצר לפני התחושה שאחזה בי, והנפילה. אני שוכב על הרצפה וגונח מכאב. כל מה שקורה: הדם, הצרחות, המטוסים - הכל משתלב לתמונה אחת, שגם אני בתוכה. חוץ מהקטע הזה של הכדור, כלומר מה שקרה עכשיו, הכל השתלב לתמונה מוכרת. דריה מגיעה. היא מכוסה בתחבושות ורק עיניה גלויות. אני מנסה לשאול אותה איך הגיעה פתאום (הרי בינינו היא נמצאת חמישים אלף קילומטר מאיפה שאני עכשיו). אבל דריה מסמנת לי בעיניה לא לדבר. כל  זה - כל מה שקורה עכשיו מתערבב  עם העיניים של דריה. אני מבקש ממנה להוריד את התחבושות. רק במבט אני מבקש (הרי כמו בחלום אני לא ממש יכול לדבר) דריה מחייכת בעיניה היפות. מתחת לכל היופי הזה שלה אני נקלע למחשבות, שאומרים שהן מחשבות של סוף החיים  או של תחילת המוות, או שניהם. כשעיני פקוחות אני מרחף מעל לבית שלנו, שט בכל החדרים וצופה. אפשר להיכנס לזה עמוק אם לא קורה משהו שממש מפריע. המחשבת צורמות בראשי. הדם שמתפשט כמעט נוגע ברגליה של דריה, אבל היא לא נרתעת ולא מתרחקת. תורידי אני אומר לה. מבקש. אני מרגיש מחנק  מסוים. כדור בשכמה, למה שלא ארגיש מחנק? זה בסך הכל הגיוני. מחשבתי צלולה בעצם. רק איני שומע את הקולות. אולי בגלל המכה. תורידי דריה. דמי מתפרש על הרצפה. רופאים מגיעים למקום. אבל אני ודריה כמו בתוך בועה. תשמור על העיניים פקוחות. טוב אני אומר. הן פקוחות, וכל רגע מתברר לי העניין יותר ויותר. דריה מושיטה ידיה אל פניה. מקלפת בעדינות שכבה ועוד שכבה. נשמעות קריאות. אני שומע. שמיעתי חזרה אלי. קוראים לעליה למטוס. רציתי להמשיך. רציתי שזה יגמר כמו הסיפורים הטובים. רמקולים מדברים. השעה שמונה. עכשיו כבר שמונה. אני מחכה. למי אני מחכה? אני מתפלל. למי אני מתפלל? איפה אני? מתעורר מחלום על ספסל בגן, בבית חולים, או בתחנה אחרת, בית- מלון, בתור לסרט או בשדה התעופה מפסיד עוד טיסה בדרך הביתה.