ספרים, מייצגים ומחשבות

סדק

 

חדר של אדם זקן. מי אתם מכירים? סבא, סבתא, דודה רחוקה? הריח החמצמץ, הספות המרופדות בגווני חום, האפלולית המעופשת. תחושת המחנק של צינוק, של מים עומדים. לא מקום לאנשים חיים.רחוק משם, בפלנטה אחרת, מצוחצחת ומטוהרת להחריד אני עובד. גם פה אין מקום. המחנק לופת בגרוגרת.קוראים לה גברת ברכר. נמוכה, כחושה, שיער אסוף לאחור, עיניים קטנות, פרקי ידיים רזים להחריד. לבושה סוודר, חצאית, נעליים נוחות.הבית מהודק בניקיון חד ובלהבו - ריח של מוות.דפיקות בדלת, אך הילוכה של גברת ברכר לא נשמע. הדלת נפתחת. גברת ברכר מביטה בי בעיני החולד הקטנות שלה ונראה שהיא רואה כל מה שאני חושב. היא עומדת מופתעת, בוחנת אותי, תוחבת עין לשערי ועין זו ממגנטת את ידי להחליקו. היא נתפסת לכתם בחולצתי, כתם שעד שנכלא ברשת עיניה איש לא שם ליבו אליו. מכווצת את פיה, אחר מסמנת לי לבוא בעקבותיה. גברת ברכר מובילה אותי אל החדר שבקצה המסדרון. קטן, תקרה נמוכה, ארונות מקיר אל קיר, חלון, תמונה של מגריט, שידה. מפת קרושה. עט אחד. כורסה. שטיח. לא לדרוך על השטיח. נקה את הנעליים, או מוטב: הורד אותן.כמובן שהדריכו אותי בנוגע לארכיון, גברת ברכר, כמובן.אם כן, אניח לך.מדובר בכתביו של בעלה שנפטר זה מכבר. סופר. כל כתבי היד נשתמרו ויש למיין אותם על פי תאריכים. עבודה פשוטה. כסף קל. כך חשבתי.והשירותים? (כמובן ראיתי היכן הם, אך לשם הנימוס)הנה כאן.כשיצאתי נראתה גברת ברכר הולכת לכיוון השירותים וריח חריף של כלורין התפשט בדירה.במצבי צריך הייתי להתנפל על העבודה ולא לתת לאף אחד סיבה לפטר אותי. אך הגברת הותירה אותי לבד בחדר, ומכיוון שדרך קבע אינני ישן במידה מספקת בלילות  (חלומות זוועה, ילד, דודה, מקלחות רותחות) רוב זמן ערותי אני עייף ביותר. פרט לכך התקרה – צרה צרורה, אני שגובהי קרוב לשני מטר ספון בחדר שתקרתו נמוכה. חייב הייתי להתיישב. כל כך עייף הייתי שלא שמעתי כלל את רחש העשייה של גברת ברכר, וכך יצא ששעה שעתיים מאותו יום ראשון של עבודה הרהרתי לי ביושבי על הכורסה ובתום שעות אלה, משהצצתי סוף סוף בארונות נראה היה שהסדר שולט בכל.בשעת צהריים מאוחרת, משהתאוששתי מעט, קלטה אוזני את רחשיה. הצצה חטופה. גברת ברכר מכינה עוגיות. הריח מתפשט בדירה. האם יכבדו אותי? אחידות הגודל והגוון מהממת. המרחקים זו מזו זהים. (הן עוד יונחו בקופסה וימלאו את כולה עד השפה. הארונות מלאים בקופסאות.) ריח העוגיות דואה סביבי. נחירי נפתחים. אני מציץ כעבור מחצית השעה. המטבח עומד מהודק. כאילו לא התרחשה בו כל עשייה. מעשה קסמים ממש.האם צריך אני לומר שהריח כמו מִגנט אותי בכוח כישוף אל מחוץ לחדר כדי לנסות לזכות בעוגייה? לא, נראה לי שלא.גברת ברכר, ובכן...כן אנטון (היא קוראת לי אנטון משום מה והרי ברור לכם שאין זה שמי האמיתי).בעניין הארכיון, כמובן.כמובן.רציתי לשאול...דבר אנטון, בבקשה.ובכן, האם שמת לב לכך שהארכיון מסודר (סדר מופתי אם יורשה לי להוסיף)?מובן שהוא מסודר, אנטון, וכי מה חשבת?ובכן, גברת ברכר, בשעה שהדריכוני לגבי עבודה זו, ובכן, התרשמתי, כיצד לומר... שעיקר העבודה הוא עריכת סדר בניירת הרבה –אנטון, האם פתחת את אחד היומנים הללו?גברת ברכר, די היה לפתוח יומן אחד כדי להיווכח שכל הניירת מסודרת לפי תאריכים באופן מדויק ביותר.ומה מצאת ביומן, אנטון?ציורים, גברת ברכר, ציורים של ילד, לפי תאריכים, הכל מסודר, למופת.ובכן, אינך יודע מה אתה שח.וכך, באורח פלא, נסתיימה השיחה. הגברת הפנתה את גבה ופנתה אל המטבח. ואני, משסיימתי להתנדנד בחוסר נוחות מרגל לרגל, חזרתי, מוכה תדהמה, אל החדר האפלולי שבסוף המסדרון.לא כובדתי. אך הנה היא בכל זאת פותחת את הדלת ומביאה לי... מה זה? מים. כוס ובקבוק מים. רק יצור אנושי יכול להיות כה מפלצתי.לשתות מהכוס.אוי, גברת ברכר, הרי אינך חושבת שאשתה מפיית הבקבוק.אינני חושבת דבר.יצאה. נכנסתי. הבקבוק על המפית המחוררת. אני יושב שקט וממושמע. מה נותר לעשות? הרי זהו מלכוד. נשתה מעט מים. הכוס מריחה מנוזלי ניקוי מיותרים. גברת ברכר, הרי אינך חושבת שבאמת אשתה מהכוס הממורקת הזו, המצחינה מחומרי ניקוי, נכון? מביט בחלון. אוטובוס עובר. קו 7. הוא הקדים מעט. אמור לעבור רק בעוד שתי דקות.משועמם אני מביט בסדקים המתפתלים על הקירות. מציץ מבעד לדלת. הנמלה העמלה נעה בבית, ידה אוחזת סמרטוט לח, אחר טיילה עם מקל נוצתי מלטפת קורים בלתי נראים, אחר פנתה למלאכת התפירה. שמיכת טלאים. (אולי אבקש כי תתקן את הקרע בחולצתי? הו לא, כמובן שלא, מה חשבתי לעצמי?) זוהי עבודת יד למופת. כמו מכונה. טוב ממכונה. יהיה מסויג מצידי לומר טוב, זה מצוין ואף יותר. מושלם. ללא דופי. כיצד יד אדם יכולה ליצור דבר מה כל כך מדויק, הרי זה בלתי אפשרי, גם מכונה חושבת לא מסוגלת לדיוק כזה, אין דבר בעולם שמסוגל לזה, אין דבר בעולם, אבל גברת ברכר מסוגלת לזה. חדות. דיוק אינסופי.אני קם, נתקע בתקרה, נשען על החלון, חוזר לכורסה. ובכן מה אעשה עכשיו? אם לא ימצא לי דבר מה להשחית דרכו את זמני ודאי אשתגע בשעה קרובה.ובכן מה? אתקשר למשרד.מה אתה מנסה לומר לי, אנטון? (גם את קוראת לי אנטון? מה מתרחש סביבי?)הארכיון מסודר, אמרתי שהארכיון מסודר.לא שמעתי, אנטון, חזור על דבריך והרם את קולך, למען השם.הארכיון מסודר. ממוין, מתויג, היומנים ניצבים ישרים כחיילים למופת.כבר הכול מסודר?גברתי, אין ברצוני לגרום לך צער, אך נראה לי שאין לי מנוס הפעם –ובכן...הוא היה מסודר.מה?הוא היה מסודר, גברתי, מלכתחילה, מהדקה הראשונה. מימי לא ראיתי סדר כזה, גם אצל מזכירו של אלוהים ודאי פחות מסודר.אנטון היקר, ברצוני לסבר את אוזניך ולספר לך שגברת ברכר משלמת לחברה שלנו מזה כמה שנים סכומי כסף כבירים על מנת שנשמור על הסדר בארכיון שלה. אנו עושים זאת ונמשיך לעשות זאת כל עוד נדרש לכך. (מה עשו פה קודמי, ברצוני לדעת!) ועכשיו, אנטון, הפסק לספר לי מעשיות ואם אינך רוצה לראות את עצמך מפוטר חזור לעבודתך והנח לי.ובכן אני כלוא. יש אפשרות שאתפטר, אך אני זקוק לכסף, חייב כספים אני, גורלי צנח לו כך, בכל אופן דברים התגלגלו לא כפי שתכננתי, קיצורו של עניין, כלא כזה או אחר, איני יכול לעזוב. אפשר שאשליך את עצמי מהחלון. אך העלוקה המרירה! ודאי בעת הצניחה תשלח את ידיה המגוידות, מרפקיה הצנומים והבהוב לפני ההתרסקות, לפני השחרור הגדול, תתפוס אותי  בחוט עכבישי שקוף ותחזיר אותי אליה, אל המאורה שלה. כזה אופי יש למציאות, פסע לפני פרישת הכנפיים איום אקראי מחזיר אותך אל נקודת ההתחלה.מצבי מדרדר. מסוגר בחדר אני נאבק כחמש שעות נגד הסיגריות, אך בסופו של דבר אחת מכניעה אותי. אני פותח חלון, שמא הצרעה הקטנה תחוש בריח. אני נשען לאחור, מרפקי נטוע בעדן החלון בתנועה מפותלת, בלתי אפשרית, עם מבט אל הדלת, אוזני כרויות שמא תופיע פתאום.נוסף על כך התקרה, כאמור, נמוכה ואני גבוה כל כך שהכול צריך להיעשות בכיפוף. כעבור רגע היא כבר שם. נאלצתי, על כורחי, לבלוע את בדל הסיגריה, שטעמו מחריד.גברת ברכר מביטה בי בעיני החולד הקטנות שלה והיא רואה כל מה שאני חושב. למרות הזיקנה חושיה חדים, גרועים מצרעת.אנטון, קח בבקשה את החפץ הזה (כמובן הורדתי את הסכום משכרך).ולשם מה לי אותו חפץ, גברתי?הוא דרוש ליעילות עבודתך.גברת ברכר, כלום באמת סבורה את שחפץ זה יביא לי תועלת בשעת עבודתי (הרי שנינו יודעים שמלבד לשהות אצלך ולבהות בקירות, בציפייה שהזמן יעבור, אינני עושה דבר).לא תוכל להמשיך ללא עזרתו של חפץ זה (היא אוחזת מסרק בידה המכווצת) וראוי שתמיד תעשה בו שימוש.כך אני עומד מול הראי בחדר האמבטיה ומנסה לתחוב את המסרק לתוך שערותיי שמעולם לא חשו רגלי מסרק ביניהן. אינני מקפיד על מנהגים אלה, חפיפה, סרוק, כל העניינים הללו של רחיצת הבגדים והעור אינם, איך לומר, כובשים אותי ביומיום. בתום שעה לאחר שעקרתי שערות רבות ואף רקמות עור לא מבוטלות פניתי, תחת עיניה הפעורות ופיה המכווץ, כפוף ושתקן אל חדר העבודה. ככה היא אוהבת אותי. כנוע. מכונס. חיית שעשועים מעונה.כיווץ השפתיים המעובה כפי שדודתי היתה עושה כשהיתה נאבקת איתי בדרך אל המקלחת. ודאי היו מרחיקים אותי מביתה לו ידעו כיצד היתה מניפה את הטוש מול עיני מלאות הסבון באיומים, שמרוב חרדה כלל לא היו נקלטים באוזני, ולא פעם היתה מנחיתה מהלומה (כל אורך היד) על גבי – שאלמד לקח. ואני למדתי.מסורק למשעי אני יושב על הכורסה, מותש. מגרד בראש, אחר מיישר שערותיי בעזרת ידי. מביט בשעון. הזמן כדרכו בתקופות קושי מאריך גפיו במתיחה אינסופית.גם לנמנם אי אפשר, חושיה המושחזים מבחינים אפילו בזה. (גברת ברכר אינה מנמנמת. היא אינה ישנה כלל. אם רק תעצום את עיניה, אם רק תניח רגע את כל מלאכותיה היא תותקף במראות חיים, בחזיונות ממש, ערבות לבנות, ילדה קטנה רצה יחפה בשלג, נשים וגברים בערמות, פיות פעורים, ילד נס בין העצים, יריות, דם, כלבים, גפיים.)פנסי הרחוב נדלקים בחוץ, עוד מעט זמן ללכת. אני מהדק את החולצה לתוך מכנסי (אחרת לא יתנוני לצאת ), מיישר שערותיי ביד לחה, אם רק יכולתי להזדקף הייתי מתמתח קלות, אבל דבר זה נבצר ממני כרגע.מציץ בחלון. עוד מעט קו 7 יעצור בתחנה. הדלתות יפתחו ואדם מבוגר ירד ממנו. נראה רגיל בתחילה אך אחר כך הוא ימתח את מקלו ויצעד סומא לביתו. העלם הצעיר יביט בו ממרחק, וכשם שקורה בחיים בנקודה בה נסדק הסדר המתוכנן ונפרץ אל האקראי, אל המקום הלא צפוי, בו גורלות משתנים, כשמשהו מצטלצל בך, ברגעים המהבהבים, שלא היו מתוכננים שיתרחשו כלל במהלך חייך, שהשתרבבו, כפי שהיה נראה, רק כתפר מחבר בין שני אירועים, הרף עין, נקישת כפית על כוס, שיחת טלפון מאדם שטעה במספר, רגל בשלולית, צניחת מפתחות על כביש לח, זוג נחפז, צחוק של ילד, בהבהוב הזה, משהו צונח להכרה וכמו יש מאין – מתחיל שינוי.כל זה כדי לספר לכם שכשהאוטובוס נסע העלם הצעיר קם בנחפזות מפתיעה, הוא חש אל הארון והוציא ממנו את אחד היומנים.הוא שקע בהם בצלילה, בקריאה של טרוף, אצבעותיו ממוללות את הדפים כלא מאמינות, הילדה הקטנה, רצה בשלג, אחיה בין עצי היער, הכדור לא פסח עליו, נשים, גברים, פיות, השער, הבכי - כולם היו שם.סדר? איש לא מעוניין בסדר. גם לא גברת ברכר. אך שמישהו יקרא, שמישהו יגע בדפים ויצלול לתוכם.שעות הוא קרא ואחר צנח אל הכורסה מסוחרר.  בחדר אחר השלימה גברת ברכר את שמיכת הטלאים וחיזקה את החוט האחרון בתך בלתי נראה. בשומעה את השקט המיוחל קמה ממקומה ופנתה אל החדר. העלם הצעיר ישב בכורסה בתנוחה מפותלת, בנעליו כמובן. מכיוונו נראתה דמותה של גברת ברכר כצללית במסגרת האפלולית של הדלת. היא הביטה בו, פסעה שלוש פסיעות לפנים ובשתי ידיה כיסתה אותו בשמיכה.