salon hadchuim | rotembachar

סלון הדחויים

שתיים, ארבע, שש, שמונה. המצב עכשיו הוא כזה: אני עומד מול המרצה שלי לפילוסופיה רטוב מזיעה, אחרי שרצתי במדרגות ארבע קומות, שתיים ארבע שש שמונה, לכיתה בה הייתי אמור להיות כבר לפני שעתיים. כולם כבר הלכו. רק הוא שם. אוסף את העבודות. אני מתקרב אליו. אני מושיט את יד ימין עטופה במעיל חום כהה, מתחתיו מציצה חולצה לבנה. זה המרצה שאני הכי אוהב. יד שמאל מאחורי הגב. הוא המרצה הכי מעניין בשנה הזאת. היא מלאה בדם. הוא לא עושה עניין כמו המרצים האחרים. את יד שמאל אני מחביא מאחורי הגב. היא מלאה דם. דם ותחבושות. אני מביט במרצה שלי והוא בי, ואני רק מקווה שהוא ייקח את העבודה, יגיד משהו קצר או יעוות את הפה או ינהם ואחר כך שנינו נלך. אני מביט במרצה שלי והוא עלי וכרגע אין שום דבר שיכול להעיד שמשהו לא בסדר. כרגע. ממש כרגע. אבל אני יודע שאם תעבור עוד חצי דקה ככה, בלי שמישהו ידבר או יזוז. אך, הנה, זה קורה, הוא מרגיש שמשהו לא בסדר. אני מסתכל לו בעיניים. מתרגש. הלב. דופק. אני פותח חריץ בין השפתיים. מלקק. מזיע. השיער שלי רטוב מהריצה ואני ממצמץ. יד ימין מחזיקה עדיין את העבודה. אני מביט בו. מושך באף. טיפות מתגבשות לי על המצח. אני יודע, אני רואה את זה מבחוץ. ממולי. חם. יש שם אחת מגרדת במיוחד. אני מנסה להתעלם. העבודה ביד ימין ואני לא יכול לנגב עם שמאל. היד עם הדם. אבל הטיפה הזאת. אלוהים. אך. אין לי בררה. אני מנגב אותה. עם יד שמאל. היד עם התחבושת. אחר כך אני כבר לא מסתיר אותה. הוא כבר ראה את העניין הזה. אין מה להתאמץ. היד שלי לא עטופה כל כך טוב. ויש סימנים של דם על התחבושת. ומשהו מתחיל לנזול שם מתחת לתחבושת. יד ימין רועדת. אני מגרד ברגל. מושך. באף. העיניים שלי מתגלגלות. מחפשות. אני מתנדנד מרגל לרגל. בעצם עכשיו אני רק גפיים מול המבט הזה של המרצה שלי וינסטון ואני מרגיש שיש לי יותר מדי מהם.באיזה שהוא שלב בין נפילת הטיפה ממצחי לבין טפטוף טיפות הדם מידי החתוכה אני שומע אותו, את המרצה שלי, וינסטון, בקול שבא ממרחקים, מעולמות אחרים, מחיים אחרים. קול של אנשים שיש להם רצון. הוא שואל אותי בקול הזה, הקול של היודעים, את השאלה הזו, שאף אחד לא יכול לצאת ממנה ממש טוב (חוץ מאחי הגדול ארווין) "אדוני, הכל בסדר אצלך?" ברגע זה אני עוצם את העיניים. אני מבין שזה כבר אבוד. אני מתחיל לבכות כשאני עומד מול המבט הזה. וזה מה שקרה גם הפעם.קוראים לי דני. אני בן עשרים ושמונה. גידול של רקמה חיה מרושתת עצמות. גובה - מטר תשעים. פיתוח של תא שיצא מדעתו. לא מסורק. אחרי ארבעה ימים של טירוף בלי שינה בלי. מול המרצה שלי הזה - וינסטון, שכל כך רציתי לרצות. אני בוכה.התעלפתי, ארווין סיפר לי אחר כך. וינסטון הזמין אמבולנס. זה כמובן עלה כסף. ארווין שילם. נקודה לארווין. בזה אני בטוח. לעזעזל, הייתי צריך להעתיק מארווין את העבודה שלו. הוא עשה את אותו קורס לפני שנה. אצל אותו מרצה וינסטון. אבל לא יכולתי לעשות את זה. אם אני אספר למה אתם תחשבו שאני משוגע. זה קשור למלחמה שלי בנקודות. בקול החיצוני שמשחק בי. קוראים לי דני.זה התחיל במשחק ששיחקנו בילדות:לא רוצה ללכתדני אתה תקבל נקודה, כדאי לךאו בפעם אחרת, כשלמדנו לסוע על אופניים. ארווין היה בן תשע ואני בן שבע. כמובן שארווין הצליח לסוע תוך חצי שעה בערך, לי זה לקח יותר זמן. "תעשה כמו ארווין", "תעשה כמו ארווין"דני, אם למדת לסוע כל כך מהר – זו נקודה (זה ארווין)באמת?בטח. נקודה לדני.או:ארווין אבא אמר שקיבלת תשעים וחמשנו אז מה?אז נקודה לארוויןאו בלילה בחדר שלנו שנינו שוכבים על הגבארווין אני מפחדממה?אני מפחד בחושך, זה לא נקודה נכון?להתגבר על הפחד זו נקודה, אתה מתגבר לא?אני מתגבראז נקודה לדנייצאנו לטיול, טיפסנו על הר גבוה, אבא אומר תחרות. ארווין משיג. כמובן. נקודה לארווין אני אומר, מתנשף, כשאני מגיע לפסגה. נקודה גם לדני הוא עונה לי. למה? – הצלחת לעלות על ההר!אבא בחיים לא היה נותן לי כל כך הרבה נקודות כמו שארווין עושה.ככה זה ממשיך גם היום:ארווין, אני צועק לו מעבר לדלת, זה נקודה לארווין או לדני?לדני!זהו, בכל אופן לא רציתי להגיש למרצה הזה עבודה לא שלי. נקודה לדני. דני זה אני. אני מחבב אותו יותר מדי. אז זה מה שקרה. הביאו אותי לפה, לבית החולים הזה. אני קורא למקום הזה סלון דה רפיוזה. מעונם של דחויי החיים. אלה שלא צברו מספיק נקודות.דני?ארווין!מה שלומך ילד?מה שלומי באמת?אתה בא? אתה בא לבקר אותי? מתי אתה בא?אני אבוא היום אם זה בסדר איתךבטח בטח מתי? עכשיו? עכשיו אתה בא?אני אגיע אחר הצהריים בשש בערךאם רק הייתי עונה נכון על השאלה, אם רק הייתי עונה משהו. ארווין בטח היה עונה. ארווין ואבא שלי בטח היו עונים. הם אנשים רציניים. פעם קראתי להם פרי הרבעה של החיים. הם יודעים את התשובות. הם יודעים איזה חוג לקחת באוניברסיטה, הם יודעים לאן ללכת. חוץ מהפעם הזאת עם הבכי, הפעם הזאת שראיתי את ארווין בוכה, אז הוא לא ידע מה לעשות. זה היה מראה נורא.ארווין, אני צועק לו מקצה המסדרון, זה נקודה לארווין או לדני?לדני!ארווין תמיד אומר את זה – נקודה לדני.זה היה בקיץ שעבר כשראיתי את האח שלי ארווין בוכה. גם אני שאלתי את השאלה הזאת "הכל בסדר אצלך?" היה נראה לי שמשהו לא. בכל אופן – לא תקין. אני חושב שאישה קשורה לעסק הזה של הבכי שלו. הוא לא ענה לי באותו יום, רק אחרי הרבה מאוד זמן. חוסר אונים אני חושב שקוראים לזה כשרוצים מישהו והוא לא רוצה אותך בחזרה. אז תחשבו שלראות את ארווין ככה!"ארווין אם אתה מתגבר זו נקודה" רציתי להגיד לו, אבל לא אמרתי. אנחנו נכנסנו לחדר שלנו, ישבנו על המיטות. ארווין בכה ואני שתקתי כמו גולם.לעזאזל, אם רק הייתי מעתיק את העבודה המחורבנת. גם זה שהתחלתי לבכות שם לא ממש עזר לי. פשוט הזיכרון של המבט הזה של האח שלי ארווין, ביום הזה שראיתי אותו בוכה. זה גמר אותי. אז ככה אני פה במכלאה האנושית הזו, במעונם של דחויי החיים. מחכה שמישהו ישאל אותי איזו שאלה. מישהו שייתן לי נקודה, מישהו שיוציא אותי מפה.אני פה כי התאמצתי יותר מדי. התאמצתי. בגלל העבודה הזאת. עבדתי על העבודה הזאת כמו שאני לא זוכר שאי פעם עבדתי בחיי. נקודה לדני. רציתי. זה בטוח. רציתי. וזה היה רצון שלי.ארווין, אני קורא לו מהמיטה בחדר שלנו, זה נקודה לארווין או לדני?לדני!ארווין תמיד אומר את זה – נקודה לדני. ארווין הוא אח טוב.על העבודה נודע לי רק ארבעה ימים לפני ההגשה. עד שמירי לא אמרה לי שמגישים ביום חמישי לא היה לי מושג. בכל אופן. זה היה ארבע ימים לפני ההגשה. בתחילה נתקפתי בהלה. אחר כך התעשתי. נקודה לדני. רצתי לספריה, צילמתי מספרים, העתקתי חומר מהמחברות של מירי. עבדתי קשה. נקודה לדני. לא היה זמן. ביומיים הראשונים אספתי חומר. שתיים ארבע שש שמונה. אחר כך קראתי את הכל וביום האחרון כתבתי. בשבע בערב יום רביעי הייתה לי העבודה ביד. הייתי צריך רק להקליד אותה. אני מקליד מהר, אבל לא יותר מהר מארווין. נקודה לארווין. הקלדתי עד עשר. בעשר ביקשתי ממנו שיעזור לי. הוא עזר. נקודה לארווין. רק בזכותו הצלחתי לגמור את ההקלדה המחורבנת. הוא אמר שהעבודה טובה. נקודה לדני. חיבק אותי. זה שוב היה רגע כזה שבו הייתי רק גפיים. רק גפיים. בלי רגשות בלי רצונות. פיתוח של תא שיצא מדעתו. זה אחרי שלא ישנתי שלושה ימים.זהו, אז היה רק להדפיס את כל הארבעים עמודים האלה ובהדפסה התחילו בעיות. היו שם כתמים בצד ימין של הדף. נקודות. בעיה בהדפסה. משהו שלא הצלחנו לעלות עליו. בכל אופן אי אפשר היה להגיש את זה ככה. אז החלטתי לחתוך את הנקודות האלה. זה כבר היה בוקר שש או שבע שתים ארבע. הייתי עייף, מתוח, רעב - הכל. יד ימין לחה מזיעה אוחזת בסכין. יד שמאל מחזיקה את הדפים. והנקודות האלה. מתגרות, צפות מלמעלה. האצבעות נצמדות אל הדפים, אל הסרגל. מהמצח נוזלת לי טיפה על הנייר ואני מביט בעור שלי נמתח על הסרגל ונהייה לבן קרוב לציפורניים. "בוא אני אעזור לך" שמעתי את ארווין. נקודה לארווין. אבל לא. אני חייב לבד. בלי ארווין, זאת תהיה נקודה לדני. "אתה עייף דני, תן לי לחתוך לך את זה". טוב ברור שזה רק גרם לי לא לוותר. שתים ארבע שמונה. ואני לא ויתרתי.זה קרה בשנייה. רגע של אי זהירות אני נשבע. היד כאילו נכנסה לסכין.ארווין נבהל נורא. אני כמעט התעלפתי. אני לא אוהב דם. טוב אחר כך זה לקח המון זמן להפסיק את הזרימה. כמה תחבושות הלכו שם. כל החדר שלנו התמלא. לחצתי חזק. אבל עיגולים קטנים, אדומים, היו כבר בכל מקום. עשינו כל מה שצריך. נקודה לארווין. נקודה לדני. אבל השטף היה חזק. מסכנות האצבעות שלי שתיים ארבע. ממש התעללתי בהן.התקרית הזו לא עזרה לי עם ההגשה. על הניירות היו כתמים של דם ואני מדבר בשמונה בבוקר. הייתי צריך כבר להיות שם. לא היה לי זמן. את הדף הראשון החלפתי אבל השאר נשארו. לא היה זמן. לקחתי את זה כמו שזה ורצתי כמו מטורף.עכשיו אנחנו יושבים על המיטה שלי במכלאה. המצב היה כזה אני מספר לו, עמדתי מול וינסטון רטוב מזיעה, אחרי שרצתי במדרגות ארבע קומות, שתיים ארבע שש שמונה, לכיתה בה הייתי אמור להיות כבר שעתיים קודם. כולם כבר הלכו. רק הוא היה שם. אסף את העבודות. התקרבתי אליו. הושטתי את יד ימין עטופה במעיל חום כהה, שמתחתיו הציצה החולצה הלבנה. זה המרצה שאני הכי אוהב. את זה אתה יודע. יד שמאל מאחורי הגב. הוא המרצה הכי מעניין בשנה הזאת. היא מלאה בדם. הוא לא עושה עניין כמו המרצים האחרים. את יד שמאל אני מחביא מאחורי הגב. היא מלאה דם. דם ותחבושות. הבטתי בו והוא בי, קיוויתי שהוא ייקח את העבודה, יגיד אולי משהו קצר או יעוות את הפה או ינהם ואחר כך שנינו נלך. באותו רגע לא היה שום דבר שיכול להעיד שמשהו לא בסדר. אבל ידעתי שאם תעבור עוד חצי דקה ככה, בלי שמישהו ידבר או יזוז. וזה קרה, הוא הרגיש שמשהו לא בסדר. הסתכלתי לו בעיניים. התרגשתי. הלב דפק. פתחתי חריץ בין השפתיים. ליקקתי. הזעתי. השיער שלי היה רטוב מהריצה ולא יכולתי להפסיק למצמץ. יד ימין החזיקה עדיין את העבודה. הבטתי בו. משכתי באף. טיפות התגבשו לי על המצח. ידעתי את זה, ראיתי את זה מבחוץ. ממולי. היה חם. הייתה שם אחת מגרדת במיוחד. ניסיתי להתעלם. העבודה הייתה ביד ימין ולא יכולתי לנגב עם שמאל. היד עם הדם. אבל הטיפה הזאת. אלוהים. אך. לא הייתה לי בררה. ניגבתי אותה. עם יד שמאל. היד עם התחבושת. אחר כך כבר לא הסתרתי אותה. הוא כבר ראה את העניין הזה. לא היה מה להתאמץ. היד שלי לא הייתה עטופה כל כך טוב. והיו סימנים של דם על התחבושת. ומשהו מתחיל לנזול שם מתחת לתחבושת. יד ימין רעדה. גירדתי ברגל. משכתי באף. העיניים שלי התגלגלו. חיפשו. התנדנדתי מרגל לרגל. ארווין, אני הייתי רק גפיים מול המבט הזה של וינסטון והרגשתי שיש לי יותר מדי מהם.באיזה שהוא שלב בין נפילת הטיפה ממצחי לבין טפטוף טיפות הדם מידי החתוכה שמעתי אותו, את וינסטון, בקול שבא ממרחקים, מעולמות אחרים, מחיים אחרים. קול של אנשים שיש להם רצון. הוא שאל אותי בקול הזה, הקול של היודעים, את השאלה הזו, שאף אחד לא יכול לצאת ממנה ממש טוב.ארווין, אם רק הייתי יודע לענות על השאלה הזאת אם רק הייתי יודע להגיד משהו שיחליק את זה, איזו בדיחה, שהכל יראה בסדר, שאני בשליטה, שהכל בסדר ולא כמו שזה היה – שזה היה ברור שמשהו לא בסדר. אני מכה באגרוף על השולחן. ארווין אומר לי "תפסיק. זה לא חשוב עכשיו" "מה כן חשוב? מה כן חשוב ארווין?" "אתה, אתה זה כל מה שחשוב, חשוב שתרגיש טוב, זה הכל".ארווין בא לביקור כמו שהבטיח בדיוק בשש. אנחנו יושבים על המיטה שלי ואוכלים גלידה. דופקים בדלת. "דני יש לך טלפון"דני?כןשלום דני, כאן וינסטוןוינסטון , שלום ד"ר וינסטון, תודה שאתה מתקשר אלימה שלומך דני?לא ממש רע אני חושביופי. אני מתקשר בעניין העבודה שהגשת ליכן. נו טוב, אני מצטעראל תצטער. אני לא מצטער. אני שמח. הגשת עבודה מצוינת. בגלל זה אני מתקשר. קיבלת 96פה הייתי אמור לומר לו 96? תודה, תודה ד"ר וינסטון אבל אני הרמתי את ידי בתנופה וצעקתי:נ-ק-ו-ד-ה- ל-ד-נ-י!!!!!!!!ארווין, אני צועק לו מקצה המסדרון, נ-ק-ו-ד-ה ל-ד-נ-י !!!!!!!!עכשיו תשע בערב. שעת הביקור עברה כבר מזמן וארווין צריך ללכת. אני מחבק אותו ובוכה. אל תבכה דני, אל תבכה הוא אומר לי. מחבק אותי. זה היה וינסטון אני מספר לו. הוא בדק את העבודה שלי. הוא נתן לי – 96. זה נקודה לדני. ארווין מחבק אותי: בטח שזו נקודה לדני.