ספרים, מייצגים ומחשבות

מיכאל

 

קוראים לו מיכאל. זה שם שמתאים לו. גם המשרד שבו הוא עובד מתאים לו. העבודה מתאימה, המכונית, החולצות המכופתרות, בצבעים אחידים, המכנסיים, הנעלים – כמובן. הבקרים מתאימים, הימים, הלילות, הכל. מיכאל הוא כולו מתאים ומותאם וכשאני כותבת את זה הוא יושב בכיסאו מול המחשב, מהנהן קלות קדימה ואחורה. הוא יודע מה צריך לקרות, מה צריך לעשות, זה נוח. הבועה הקטנה, השקופה, הצפויה, זו אהבה ממש.כל החיים הטובים האלה, שהוערכו, אך כמו תמיד לא מספיק, נמשכו עד יום ראשון בבוקר. בבוקר יום ראשון קרא דבר נורא. אתם חושבים בריאות אבל על זה אנחנו מדברים פה. כבר באותו יום בבוקר מיכאל נכנס למשרד כשריח נוסף דאה באוויר. טוב אולי משהו בא לפגישה. ובכן זה היה ריח של אישה. אם כן משהי. מיכאל קיווה שלא קיבלו אף אחד לעבודה, שזו סתם משהי שבאה לפגישה. תכף היא תלך. כעבור כמה דקות נשמע צחקוק. מיכאל החיש את צעדיו למשרדו נכנס וסגר את הדלת. כמו אות משמיים הוא חש, כמתקשר ממש, שמשהו לא טוב עומד להתרחש, משהו מאוד מאוד. הוא הדליק את המחשב, פתח את המגרה הנעולה, הביט בעטים שלו מונחים בשורה, כפי שצריכים להיות ונשם לרווחה. כמה מנוח אפשר להפיק רק מלראות את העטים שלך מונחים בסדר הנכון במגרה שלך, מחכים מאחורי המנעול הקטן, כשם שצריכים להמתין עד שיעשה בהם שימוש. הוא שוב הנהן. בעוד הוא מרים את ידו לקחת את העט האדום, שוב שמע את זה מרחוק, אבל זה הלך והתקרב, הלך והתעצם, הצחוק הזעיר ואיתו ענן של ריח דקיק, חלבי, מתפתל באצבעותיו הרזות אל כיוון חדרו. מיכאל נתקף בהלה. הוא עט אל הדלת ונעל אותה במנעול.נשמעה דפיקה בדלת. מיכאל הביט בדלת ולא זז.מיכאל תפתחהוא לא ענה. קיווה שילכו משם.מיכאל אני יודעת שאתה שם. פתח את הדלת.מי שם?זו רונית מיכאל ואני יודעת שאתה מזהה אותי מצוין. פתח את הדלת.מיכאל לחץ על הידית כמה פעמים ולבסוף אמראני לא יכול. הדלת כנראה נתקעה.מיכאל אתה נעלת את הדלת עם המנעול. סובב את המפתח והדלת, אני מבטיחה לך, תיפתח.נשמעה דממה.מיכאל נו כבר, אין לי את כל היום בשבילך.המפתח סובב. אך מיכאל לא פתח את הדלת. כעברו כמה שניות של ציפייה אחת הנשים פתחה אותה. הן עמדו שם. מולו. רונית ולידה הצחוק המתגרה, המלווה במעטפת דקה של ריח אישה, רך, עדין, נקי ובלתי נסבל לכל הדעות.רונית אמרתי לך אני עסוק מאוד היום ורצית לשאול אם  אפשר לדחות את זה למחר.מחר? שאלה רוניתכן, אם אפשר מחר או ביום אחר, נגיד רביעי.מיכאל אבל אני לא צריכה ממך כלום רק הבאתי את אנה, קיבלנו אותה לעבודה והיא תשב איתך בחדר השבוע, עד שהחדר שלה יתפנה.רונית אין זה זמן טוב בכלל, כפי שאת רואה השולחנות עמוסים (השולחנות מעולם לא היו פנויים יותר) ואני כלל לא בטוח שיהיה לגברת נוח פה, זאת אומרת אני בטוח שלא יהיה לה נוח... משום בחינה.בעודו מדבר הכניסה רונית את הצחוק אל החדר, נתנה מפתח למגרות השולחן, ציידה אותה בעטים וניירות וברכה אותה בברכת הצלחה.הצחוק התיישב. רק מיכאל עוד נותר עומד בפתח הדלת המום ומבוהל.ביום הראשון זה הלך ככה שמיכאל בילה את רוב יומו מחוץ לחדר משום שהחדר היה מלא כל כך בריח ושיער כתום ארוך ופרוע והוא היה מלא ברגליים וציפורניים ושפתיים ומלבד זה שמיכאל פשוט לא יכול היה לסבול את זה, מה שקרה זה שבהחלט לא היה שם מקום פיזי עבורו. הוא יצא מהעבודה אותו יום כשראשו מסוחרר וכואב.בבוקרו של היום השני הוא ניגש אל רונית. הוא עמד בדלת מתנדנד מרגל לרגל, מעביר את ידו בשערו בתנועה לאחור תוך כדי כך הבחין שכפתור הצווארון שלו פתוח והוא סגר אותו בחופזה.כן מיכאלרונית שלום לךכן מיכאל במה העניין?רונית העניין הוא בעניין החדר שלי (החדר שלך? הרי הוא כבר יום שלך לא שלך מיכאל, יום שנראה כמו שנה, כמו אלפי שנים)ובכן מה בעניין החדר?מסתבר שיש חלון מאחורי רונית, ובימים אלה של חורף, רוח פרצים, את יודעת, אני, כלומר, מה שהתכוונתי לומר, זאת אומרת...מיכאל (היא קטעה אותו) אמרתי לך שאנה תהיה שם רק שבוע, אתה ילד גדול. תסתדר.מיכאל לא ציפה לתגובה ישירה כל כך. הוא לא ענה אפילו וחזר לחדרו. (אנה כבר הייתה שם, אך הוא לא הגיב אליה) הוא סגר את הדלת והתיישב בכיסאו בנפילה שהייתה בה גם דחיקה לאחור אל משענת המושב – דבר שלא עשה מעולם. הוא תמיד התיישב במדידות המדויקת שלו, הנשלטת, ולא ככה כמו פרא אדם, שכל הסובב אותו יכול מיד להבחין שמשהו אינו מוצא חן בעיניו וגרוע מזה – מטריד את מחשבתו.אנה היתה שם. כמובן. והיא ראתה את זה. מה קרה מיכאל היא שאלה בקול המיוחד שלה, הצבעוני. כמובן שמיכאל לא יכול היה לענות לה אבל כשהיא אמרה את זה הוא נזכר שמשהו באמת קרה. העט האדום שלו אבד. "אבד" זה לא מדויק כי הרי כולנו יודעים שהוא לא אבד וכולנו יודעים שאתמול ברגע של חוסר תשומת לב מיכאל השאיר את העט שלו על השולחן, חשוף לכל דורש והנה עכשיו הוא כבר בין אצבעותיה של אנה. ומיכאל מתבייש לבקש אותו. הוא הרי לא אמור לבקש את העט שלו מאיש נכון?"ובכן כן. משהו קרה." הוא רצה לומר את השם שלה "אנה" אבל הוא לא היה מסוגל. זה הרי ירמוז שיש ביניהם קירבה של קריאה בשמות. "כן משהו בהחלט קרה" הוא חזר על עצמו, אך הוא לא יכול היה לומר מה שקרה לו עם העט. הוא לא יכול היה לומר לה שביום בהיר אחד לפני שנים, החדר שלו התמלא בה הוא לא יכול היה לספר לה על המחשבות שזמזמו במוחו וכך נשאר המשפט הזה בלא סוף, אבל אנה – היא כמובן ראתה את המשפט הזה מתנופף באוויר ללא סוף והיא גם ראתה את הסוף שלו. במיומנות של פנתר תפסה את הקצוות  בתנועה סיבובית, נופפה כאילו לעיני קהל ופרצה בצחוקה המתגלגל. מיכאל מעונה הדליק את המחשב וכאות מחאה סגר את כל עטיו במגירה ונעל עם המנעול פעמיים.למזלו הייתה לו ישיבה היום בצהריים, אבל עד אז השעות עברו לאט.אותו יום הוא יצא מוקדם מהעבודה. היו לו סידורים כך אמר לרונית. סידורים? מיכאל... על מי אתה חושב שאתה עובד? הרי הדבר הזה שמילא לך את החדר פלש לכל תא במוח שלך. אתה במשבר מיכאל. אתה מתפתל ומשווע לעזרה. כל עזרה. כל דבר.הגענו אל היום השלישי. ביום השלישי הוא קם מוקדם ורוחו ערנית וחדורה. כן כן, ככה זה בשעה שיצור אנוש נמצא במצוקה קיצונית הוא נידון להעלות במוחו רעיונות כבירים. כך קרה למיכאל. הוא נזכר שידידה של אחיו סיפרה לו פעם, בכל אופן הוא ידע מה עליו לעשות. הפתרון פשוט צץ במוחו. מהמצוקה, מהסבל. אתם לא תאמינו הוא החליט ללכת ליידעונים. כן כן. יידעונים, שילחשו לו איזה לחש או ירקחו איזה שיקוי, קיצורו של עניין – יתנו תרופה.בבוקר היום השלישי הוא לא הלך לעבודה. במקום זה הוא היה אצל שלושה מאלה. השניים הראשונים אמרו שהם לא יכולים לעזור, אבל השלישי, אתם רואים אסור אף פעם להתייאש, השלישי, כן, הוא עזר, הוא נתן עצה, הוא הבטיח ריפוי מלא, או כמעט מלא.תשחט כבשאוי ואווי, אתה בטוח – כבש?כן. בטוח. כבש קטן. טלה ורצוי שיהיה לבן. שלא יהיה מבוגר מחודשייםאתה בטוח? טלה? וזה יעבור? כלומר ייפתר? זאת אומרת יעלם?כן מיכאל זה יעבור וזה בטוח. טלה קטן, רדיפה, זיעה, סכין, דם מתפרץ, כמה נאקות משוועות לחיים והחדר שלך יחזור אליך, החדר וחייך והכל. מיכאל מסכן מסוחרר יצא משם. הוא היה מסוגל לשתות משהו אבל טלה קטן, לבן, רך, קופץ ולא יודע מה צפוי לו, לא, אין סיכוי, לזה הוא לא מסוגל. על זה אין ויכוח.הוא נכנס למשרד עייף. הדרך אל חדרו נראתה קצרה מדי. אנה לא היתה בחדר. שוב הצניחה הזאת הטעונה על הכסא ודחיקה לאחור אל המשענת. לפחות תנצל את הזמן עד שהיא תגיע מיכאל, לפחות את הזמן הזה תקדיש לעבודה, אבל אוי לא, גירודיו באפו והזיעה הקרה המתגבשת על מצחו מסגירים, שהוא כבר מריח אותה ועוד כמה שניות היא תהייה פה ההתגלמות המענה הזו, הצוואר הלבן, הדקיק, החזה האסוף בחזייה שחורה, בחולצה גמישה, החצאית, המגפיים, הגרביונים השקופים, העור החם, הנשיות המתועבת, אך יותר מכל – הדבר הפנימי, הבוער. הדבר שמיכאל רוצה לשכוח, לשלוט בו.אולי בכל זאת טלה קטן עוברת מחשבה בראשו, אבל לא, הוא לא יהיה מסוגל לדבר כזה. היא עוברת לידו שואלת אותו אם הוא רוצה קפה. היא נותנת לו את העט האדום אומרת לו ששכח אותו אתמול על השולחן ואגב מסירה ידה נוגעת בידו. מיכאל צועק בתוכו. הוא קם בחופזה. רץ לשירותים. מסוחרר הוא שומע אותה צועקת מאחוריו "תכין גם לי וצוחקת שתיים סוכר" מזל שהשירותים לא רחוקים. הוא עשה שם מה שעשה, אחר כך שטף את פניו בכיור וחיכה כמה דקות. הוא הכין לה קפה. כשחזר לחדר הניח את הקפה שלה לידה וכשהתיישב בכיסא שלו זו לא הייתה הישיבה הרגילה שלו בשנתיים האחרונות, זו לא היתה הישיבה הטעונה בכעס, לא לא, זו הייתה ישיבה אחרת, כזו שמבשרת קריסה, כניעה או לכל הפחות התנגדות שנסוגה.מיכאל היה מותש. נראה היה לו שאין מוצא ממצבו וגרוע מזה הוא ראה לאן עוד כל זה יכול להתדרדר.מיכאל המסכן. כמה ניסיונות. מה חשבת לעצמך? – שתאכל משהו וזה יעבור? שתיקח איזה קורס במחשבים וזה יעלם? אתה לא חושב שזה קצת יומרני? מיכאל סוגר את העיניים. דוחף שתי אצבעות לתוך האוזניים. רק לא לשמוע את עצמו, לא לראות, נו באמת מיכאל, אל תהיה אידיוט זה קול בתוכך, בראש שלך, זו מחשבה, אתה לא יכול לא לחשוב נכון?אנה קמה. ההתגלמות הפראית מתרוממת כל אורכה מסיטה את שיערה לאחור. היא מביטה בצג המחשב. היא לא מחייכת עכשיו רק לוחצת על איזה מקש וגוחנת מעט קדימה להיטיב לראות שם משהו. מיכאל נשען לאחור בכיסאו. הוא מסתכל עליה. החצאית מתהדקת על מתניה וחולצתה משתחררת מעט קדימה, מגלה חזייה מקושטת. "מיכאל" היא אומרת, "אתה מוכן לבוא רגע לראות מה קורה פה?" מיכאל קם כמו מהופנט. שניהם עומדים מול המחשב בצפיפות שמבלבלת את מיכאל עוד יותר. הבעיה ניצפת בעיניו של מיכאל, גאון המחשבים. הוא מבקש לשבת. מתיישב. אנה מאחוריו. בגדיה הצמודים נוגעים בסוודר העבה והוא מרגיש את חום גופה מתחת לאריג. כן. זו תקלה. זה ייקח לו כמה דקות, אך בסופן הוא יקום והקירבה הפיזית ביניהם תכניע אותו, הקירבה או העיניים שלה או איזה קול פנימי, עקשן, בכל אופן, משהו יקרה שם. משהו להתחרט עליו כל החיים או לחיות אותו שוב ושוב בדמיונות. משהו יקרה שם. התעוררות של הלא מעיזים, חיות של הדבקים בשגרה, התפרצות לבה של מה שנראה הר מבחוץ.זה הכל מבחוץ.בפנים הכל שונה.לא מה שאתם מדמיינים.לא עכשיו ולא בעוד מליון שנה.