ספרים, מייצגים ומחשבות

מפתחות

 

פשוט את המעיל, קלף את העור, נתק את האוזניים, בלע את הפה, חלץ את העיניים ולבסוף – האף. איבדתי את צרור המפתחות שלי. עכשיו אני לא יכול להיכנס. הכל סגור בפני. אין לי את המפתח המתאים לשום מקום שהיה פתוח בפני בעבר. הבית שלי, הרחף-מהיר שלי ושל אשתי דורה, בית הורי, ביתו של החבר הכי טוב שלי  - אלן, השיחון הווירטואלי - הכל.פשוט את המעיל, קלף את העור, נתק את האוזניים, בלע את הפה, חלץ את העיניים ולבסוף – האף. העיר כולה סגורה בפני. נראה שהעולם כולו. אני כלוא, כלוא מחוץ. הדחף הזה לצאת אל מחוץ לכיפה תמיד גורם לי בעיות. הריבים אם דורה ועכשיו זה. אבל היתה לי סיבה מספיק טובה להצדיק סיבוב רגלי מחוץ לכיפה. אני חושב שאפילו דורה תקבל את זה בהכנעה. אבל את מה שקורה עכשיו, המצב המסוכן הזה בו אני נמצא – את זה היא לא תקבל. אני מחוץ לכיפה בלי צרור המפתחות.פשוט את המעיל, קלף את העור, נתק את האוזניים, בלע את הפה, חלץ את העיניים ולבסוף – האף. זה תהליך די מהיר אחרי שמתרגלים הסביר הבוחן. זאת דרך ייעול הוא אמר. אתה מבין אנחנו מנסים לבדוק את העוצמה שמצטברת כשאין הפרעות מבחוץ. פשוט את המעיל. חייכתי בחושבי על ההסבר שלו, שמאחוריו מסתתרת מילה אחת שלא אומרים אותה: קוונטים. הוא כמובן ראה מה אני חושב וגם הוא חייך. ובכן כל התהליך עיניינו מיקוד. "זה ממקד" הוא אמר. פשוט את המעיל. זה לא צריך להדאיג אותך, זה פיזי בלבד, פשוט את המעיל, קלף את העור, נתק את האוזניים, בלע את הפה, חלץ את העיניים ולבסוף – האף. זה כמו ניתוחי ההעתקה שעושים היום רק שהכח שמצטבר הוא אדיר, פשוט את המעיל. האנרגיה לא מתבזבזת. קלף את העור. כשאתה לא מושפע מגירויים חיצוניים אתה מתנהג בהתאם לטבע האמיתי שלך. נתק את האוזניים. יש מיקוד רב שמאפשר, טוב נו, אתה כבר מבין פחות או יותר. בלע את הפה. אם מותר לי לשאול כיצד ניתן למקד את המחשבה כששום דבר לא נקלט מבחוץ אדוני, האם יש בכלל מחשבה כשאתה מחוץ לעולם או במקום ללא יכולת לתקשר בין העולמות? אני בטוח שתוכל להבין זאת כשתחווה את התהליך. (תחווה את התהליך - על זה אני בדיוק מדבר, חשבתי, אבל לא אמרתי)."אומגה" הייתה חברה שבהחלט ידעה לייעל שיטות עבודה. אחרי שטכניקת הנטרול והמרחב התיישנו היא פיתחה את שיטת הבידוד. בידוד המחשבה. פשוט את המעיל. אני שמעתי על השיטה הזו מאלן. "הם מחפשים עובדים וכדאי שתתחיל לקחת את עצמך בידיים" אלו היו המילים שלו. הגעתי ישר לבוחן הראשי. ויתרו לי על המבחנים המוקדמים. זה אומר שהם יודעים איפה עבדתי לפני שיצאתי ל"חופשה". דורה לא לחצה בכיוון הזה, היא ידעה עם מי היא התחתנה. קלף את העור. הבוחן שיושב מולי מכניס את המפתח-כל שלו למסך לפניו. המפתח כמובן מעודכן בכל פרטי-חיי מרגע ההפריה.הייתי רוצה לשאול כמה שאלותכןאתה נשוי אני קוראכןילדים?עדין לא (כאילו לא כתוב שם)חושבים על זה?כןוכשתעשו ילדים זה יהיה כמובן בשיטת ההשבחה...כנראה (הוא מסמן משהו על המסך)רישיון לרחף מהיר?כןתאונות?פעם עשיתי תאונה, אבל לא עם רחף מהירהבוחן מחייך. הוא חושב שעשיתי את התאונה עם רכב מתקדם יותרטיסנית? (שואל בחיוך)לאעם איזה רכב אם מותר לשאול?כלי רכב פשוט שמשמש בעיקר להנאה ולמעבר במרחקים קצרים. פעם קראו לזה אופניים.היו נפגעים? (אין לו מושג על מה אני מדבר)רק אחד. שריטה קטנה בברך.טוב.שתיקה. הוא מביט במסך. מצמצם גבותיו.אני רואה שאתה לא עובד כמעט שנהנכוןומה עשית בשנה הזו?טיילתיבכוכבי לכת אני מאמין...לאו דווקא. טיילתי כאן, בכדור שלנו.מעניין. לא הייתי חושב.אף פעם לא מאוחר אני מחייך, אך האיש מולי אינו מחייךגם מחוץ לכיפה?היו כמה פעמים (למרות שהתשובה הנכונה היא כמובן – בעיקר מחוץ לכיפה)טוב, אני מקווה שזה לא יפריע (שוב מסמן משהו על המסך)גם אני מקווהעכשיו כמה שאלות טכניותטובאתה שותה קפה?כןכמה פעמים ביום?אולי ששצמחוני?לאאתה מקיים יחסי מין פשוט את המעיל קלף את העורכןכמה פעמים בשבוע?המסך מולו התחיל להבהב. כמה פעמים בשבוע? החדר כולו התמלא צבעים זוהרים מהמסך. קלף את העור. הצבעים הבהבו סביבי. כמה פעמים בשבוע? נשמעו קולות עולים ויורדים. קלף. קלף. אתה מקיים יחסי מין? כמה פעמים בשבוע? הקולות באוזניים שלי גברו. או שזה באמת קורה. אני מסתכל לו ישר בעיניים. הוא יושב מולי משתומם על ההשתהות שלי, כאילו שאל אותי עכשיו איזו קבוצת כדורגל אני אוהד. אתה רוצה להגיד לי שזה לא כתוב על המסך המחורבן שלך? ובעודו מסתכל עלי קמתי ויצאתי מהחדר. הזעתי על הכסא חשבתי כשטרקתי את הדלת. הזעתי על הכסא. אם רק ירצה, יוכל לדגום את הזיעה שלי ולדעת גם את התשובה לשאלה הזו.היתה לי סיבה מספיק טובה להצדיק טיול מחוץ לכיפה.עכשיו אני בחוץ. בלי צרור המפתחות. זה מצב מסוכן. הדחף הזה לצאת אל מחוץ לכיפה, בלי האוויר המזוקק הזה, המותאם ביותר לתאי הגוף האנושי במילניום השלישי, עושה לי הרבה בעיות. לא רק מול דורה, אלה גם בראיונות עבודה.לפי איגוד הבריאות העולמי אני מזיק לעצמי בגיחות האלה, פוגע בעור, בקרניות העיניים, מדלל את הזרע, איזו בדיחה. מצאו עוד שיטה לשלוט בנו דרך לחיצה ישירה על הכפתור האדום של הפחד. מה עם כל התרבויות "הנכשלות" שקיימות מחוץ לכיפה? הם חיים בהמוניהם ומתרבים ללא קושי. מה יש לאיגוד להגיד על זה?  נכון שהאוויר בכיפה מזוקק יותר, בריא יותר, מותאם יותר לאדם, אני לא מתכחש, אבל יש בו משהו סינטטי, פלסטי. הוא נספג בצורה שונה בגוף וקשה יותר לנשום אותו. עם כל הויטמינים שמוחדרים אליו ועם כל האנטיביוטיקה אתה מרגיש שאתה נושם אבקה. רוב האנשים כבר לא מרגישים את זה, התרגלו. אני עדיין לא התרגלתי, עדיין אני חייב לצאת כל כמה שבועות אל מחוץ לכיפה, לנשום את האוויר האחר, המהול. והיום זה יום מושלם לנשום קצת אויר לא מזוקק.לילדים שנולדו לתוך הכיפה יותר קל, אבל אני הייתי כבר בן עשרים. אם רק לא הייתי מאבד את המפתחות שלי הכל היה נראה אחרת. אם הם היו נאבדים לי בתוך הכיפה גם לא היתה כל בעיה. מסר אחד למאתר-כל והם כבר היו מוצאים את הצרור. כמובן הייתי נידון לתחקיר צולב ובו השאלות הרגילות "מדוע אתה לא משתמש בכרטיסים תת-עוריים או במפתח כל?" אבל בסופו של דבר הם היו נותנים לי את הצרור הפשוט, המיושן, המגושם, עם חמישה מפתחות במקום אחד שהוא מפתח-כל וגם הוא ממש רחוק מכרטיס תת-עורי. האמת היא שגם עכשיו במצב הזה, שהוא מצב של סכנה,  אני לא יכול לדמיין לעצמי את הכרטיס התת-עורי הזה מושתל בתוכי. זה נכון שזה נוח, אבל הרעיון גורם לי בחילה.בעצם אני די אבוד עכשיו, אפילו חזרה לכיפה איני יכול להיכנס. יצאתי מהחיים ואי אפשר להיכנס בחזרה. אני אפילו לא יודע כמה זמן יש לי עד שזה יהיה ממש סכנת חיים. טוב בטח יש כמה שעות. מה עושים?! יש אפשרות לגייס את כל כח המחשבה ולתקשר עם משהו בפנים. טלפתית, לא טכנית. (הרי אין לי את המפתח של השיחון-הווירטואלי) אבל למי אפנה? אשתי דורה ודאי נמצאת בתווך קרוב מידי למכשירים חשמליים (שמעוותים את הקליטה) שלא לדבר על אלן שאם הוא בעבודה... נו טוב, זה אבוד, אין לי מושג אפילו אם אפשר לחצות את קירות-האור התוחמים את הכיפה. אף פעם לא ניסיתי לתקשר מחוץ לכיפה אל תוכה. אוי אלוהים, זה אבוד ואני כבר רעב, למען האמת גווע ברעב. טוב אני אעשה סיבוב, יש פה עצי פרי, גדלים פרא, איש כמובן לא היה מעלה על דעתו לקטוף פרי ולאכול (הם לא מטוהרים) אבל אנחנו מדברים פה על מצב חרום, זה בהחלט מצב חרום.קטפתי אחד. תפוח. אלוהים איזה טעם. זה ממש טעים. לא דומה בכלל לפירות מטוהרים. הי אפילו יש בפנים גרעינים, זרעים, איך שקוראים לזה בתפוח. לא יאומן, זה ממש פרי. דורה תהרוג אותי אם תדע. אלן יחייך, יש סיכוי אפילו שהוא ייהנה מהסיפור. הבטן נרגעה אחרי שלושה תפוחים. עכשיו אני יכול לחשוב בהגיון. אני יודע מה אני צריך לעשות. אני אשלח שדרים טלפטים גם לאלן וגם לאשתי כל הזמן, על רצף קבוע, שלא נפסק. מתישהו משהו מהם הרי יתרחק מכל המכשירים החשמליים שמקיפים אותו (אני מקווה) ואז ישמעו אותי ויחלצו אותי מפה. כשזה יקרה אני אחבק אותם ואבכה ואני אבקש מדורה שנעשה ילד, אבל בדרך המיושנת, הפיזית, לא כמו שעושים היום.הם הגיעו בסוף. השעה מחוץ לכיפה היתה שעת לילה. אני הרגשתי לא טוב, אבל אני חושב שזה היה בעיקר מפחד. אלן לא הפסיק לדבר על הצבעים והקולות שקיבל בשדרים ממני ודורה בכתה "תבטיח לי תבטיח לי שזו הפעם האחרונה". אני הבטחתי.אבל זו לא היתה הפעם האחרונה. בפעם שאחריה היינו שם שנינו. זה היה בדיוק בתאריך היומולדת שלי לפי הלוח הישן. כמה ימים קודם קניתי לדורה אופניים באחת מחנויות הענתיקה שברובעים החשוכים של העיר. אנחנו נסענו שם על אופניים. דורה אמרה שאני משוגע. אני אמרתי "בואי נעשה ילד" ודורה חייכה. היא שכבה איתי שם מחוץ לכיפה, באור הטבעי של השמש, במקום שבו האוויר מהול ולא מזוקק, שבו לפירות הלא מטוהרים יש גרעינים, צבע, טעם וריח והמים בו רטובים. אנחנו עשינו את הילד שלנו בדרך הישנה, הפיזית, לא כמו שעושים היום.  בדיוק כמו שרציתי.