ספרים, מייצגים ומחשבות

הצפה

 

זרם דק קולח על הקרקפת, המצח, על פניה, משתלב עם פלגי עיניה. קצף נוזל משערה החפוף מטה  על הצוואר, במורדות הכתפיים, עיקולי המותניים. מנקה את ידיה מהקילוחים הכהים הגואים ממנה. חום המים יעזור לה לשכח את הכאב. גשם. במרזב הטיפות דופקות בקצב. אצבעותיה מסיטות את וילון הנוזלים מפניה. היא פוקחת עיניים. עכביש. חזק. כהה. מול העיניים. הוא בסלון. הוא שומע אותה קוראת לו. מה קרה? עכביש ענק, פה למעלה. לא, לא עכביש, את לא רואה? זו עכבישה, המון צאצאים על הגב. אני אוציא אותה החוצה. אבל היא נפלה על ריצפת המקלחת. גלים של עכבישים רצים לכל עבר. שיטפון. צעקות. מים ניתזים. נקודות שחורות שוחות באגם שמתחתיה. הם מטפסים עלי! נו, תשטפי אותם בזרם. הוא נילחץ. הכול נשטף בזרם. היא מורידה את הטוש ומכוונת את הזרם. תחושה של מאבק. הנקודות מתעקשות, מנסות להיחלץ, אך השטף מכניע אותן ומרכז אותן. הן מתנקזות בסיבוב אל הלוע החשוף יחד עם קבוצות השיער, הקצף והפרץ האדמדם הניגר ממנה.הוא מסתכל עליה. לא יודע להחליט אם זה מים בעיניים או משהו אחר. אבל זה משהו אחר. היא בכתה. הוא מלטף אותה. נו צאי כבר, רצית לסרט לא? כן, אבל יש לי בחילה מכל העכבישים האלה, היא פורשת את המגבת על גבה הלח. קופסא נפתחת. קרם פנים. הוא מגיש לה כוס. היא מחייכת. שותה. נוגע בשערה. מחייך. הוא רוצה לומר משהו ונמנע. בחוץ תופים. שרוכי נעליים נמתחים. רוכסן, דלת חורקת. מפתח. זרזיפים דוקרניים צולפים במטריה. נקישות עקבים על המדרכות המוצפות. היא קופצת. ניכסנו לי לנעל. נחלים מתפתלים מתחת לרגליהם, שקיות ניילון, קליפות תפוזים וגושים כהים שנסחפים בזרם אל פתח הניקוז המרכזי וצונחים מטה עם מי הנהרות השוטפים את הרחובות. היא שומעת את המיצים מחלחלים בצינורות, מבעבעים בפתחי הביובים. משהו נדבק בעקבה. בואי הוא קורא לה. תישעני עלי. כן, היא רוצה להישען, לדבר, רק שזה כל כך קשה. הכי קשה. לפעמים מספיק לחכות רגע קצר ואז כבר זהו, החלון שנפתח נסגר והיא כבר לא יכולה להוציא את המילים. הכרטיסים נקרעים לשניים, שורה שבע. הכיסא חורק ומשהו מאחור תוחב את ידו לחופן של פתיתי פלסטיק  לבן ומכרסם. בדרך חזרה היא צוחקת. הסרט היה טוב. בבית שוב שפופרת המשחה נלחצת. צחצוח עז. ברז. שוטפים הכול הכול. פיג'מה. הוא מושך את השמיכה מעליהם ומכסה. היום הזה כבר גמור. אולי מחר או ביום אחר. כן, נעים לה עכשיו, למרות שעדיין הכאב בגרון. המילים מתפתלות, מתנגחות, מגרדות מבפנים עם הציפורניים. מנסה לבלוע. רוק מצטבר בפה. חם לה. מורידה את השמיכה. הוא שותה את  אגלי  הזיעה ממנה.את נוזלת! היא מחייכת. בחוץ תופים ומשהו בגרון מגרגר מעקצץ, כמו חיה. תקועה. נאבקת. הוא מנשק אותה. עוד פעם לא התגלח, אבל הוא כל כך יפה בעיניה גם ככה. היא מתערבבת עם הריח שלו מתחת לשמיכה, גומעת את קול נשימתו, את תיפוף הגשם, שואפת את האוויר היוצא מראותיו. זה לא מוריד את המילים שמגרדות בגרון, והיא רוצה באמת. רוצה לדבר אבל החיה מתבצרת, מתנגחת, מגרדת, מתפתלת בגרון ולא משמיעה קול. היד שלו שטה עליה – רק ככה היא נרדמת. בחוץ המרזב דולף בפעימות קצובות כמו לב.על הצד, בציפה לפני השינה.ציוץ. עין נפקחת. מה? הוא ישן. שמעת משהו? לא, הוא כבר צולל אל השינה. ציוץ ברור. הוא חשב שזו היא. לא זה לא אני, יש פה משהו. היא מתנערת. מדליקה את האור. לא, רק לא אור עכשיו. אני רוצה לישון. האור מסנוור. מה זה? גוש אפור פרוותי מתרוצץ מפינה לפינה. משמיע ציוצים. אמאל'ה. חיה ממש חיה. עכשיו היא מטלטלת אותו שיתעורר. כמו נשימה בסוף צלילה. אוויר. מה קרה? קום אתה לא רואה? מה זה? איזה גועל. את מתכוונת לגוש האפור הזה שם? כן, הגוש האפור. זה מה שאני חושב שזה? כן. איך זה הגיע לכאן? בטח היתה הצפה והוא עלה מאיזה חור ברצפה. אני לא מאמינה שבחדר שינה שלי יש דבר כזה. גשם בחוץ. היא בוכה. החיה בגרון מסתובבת, מנסה להיחלץ, אם היתה יכולה היתה מקיאה כבר הכל אבל היא רק בוכה ולא מאמינה. גם אני לא מאמין, אבל אני בכלל לא כאן. הוא חושב לעצמו, אני בטח חולם. מיד אתעורר. אתה לא חולם. אתה ער! איך לא שמתי לב לזה קודם?ומה עושים עכשיו? אני חוזר לישון. המרזב בחוץ בקצב הסופה. אז מה את רוצה? לא יודעת. אני לא מוכנה לישון כל עוד המפלצת הזו פה. הגוש רץ מפינה לפינה. החיה בגרון מפרפרת. אתה לא הולך לישון כל עוד המפלצת הזו פה. אז מה את רוצה? תגידי. אני רוצה שיעלם. קולה מתערבב בקולות השיטפון שבחוץ. עכשיו הכל צף מול העיניים. הגוש האפור, החיה בגרון. הבכי. הדמעות. השיטפון.למה אתה לא מקשיב לי? הוא מחבק אותה. אני מקשיב. הוא רואה שהיא מדברת אליו, אבל לא מבין מה היא אומרת. מים גואים בכל הסמטאות ומציפים את הבורות. אתה אוהב אותי? הוא רואה שהיא שואלת משהו, ולא מצליח להבין. הוא מנסה. מלטף אותה. מזיז את השפתיים ונראה לה שהוא מדבר אליה. לא, היא לא מצליחה לפענח. שניהם מנסים אך הם יושבים ושותקים בשתי שפות שונות. המרזב בחוץ דופק. מים גולשים על קבוצות השיער הדקות המקיפות את העין, על ידיו המלטפות.הדבר הזה. היא ממלמלת ברעד, זו חיה רעה, מפלצת. אי אפשר לסבול את זה. אז תגידי מה את רוצה, הוא מלטף אותה. שנוציא את זה שנוציא את זה החוצה.  אני רוצה להקיא את זה, להרוג את זה. לחסל. לחסל. היא צועקת. הוא קם. המיטה חורקת. דלת נפתחת והוא חוזר עם מגב בידו. תיפוף בחוץ. קרב קצר. הדבר מתרוצץ במלכודת. הם לכדו אותו. צריך להטביע אותו. קילוח ברז. במקלחת ידית האסלה נלחצת שוב ושוב. מרזב. גרון. מחנק. אז זהו. הם טיפלו בזה. עכשיו הוא מחבק אותה והם ינסו לישון. שוכבים על הגב. כיבו את האור. העיניים בוהות בחושך הסמיך. השקט מתארך.איפה זה? זורם איפשהו. הוא מסדר את השמיכה. אתה בטוח שזה מת היא משתנקת. כן. מת בזרם הביוב, הוא מבטיח, וקולו מתערבב בנקישות העיקשות במרזבים. מת יחד עם המילים שלה, העובר הקטן שלה, יחד עם העכבישה והעכבישונים הקטנים ועם הכל. בולעת את הרוק.הוא לא לבד, היא לא לבד, ומחר הם בטח ידברו על זה. מחר או ביום אחר.