ספרים, מייצגים ומחשבות

הבובה של נועה

 

כולנו ידענו שלנועה יש אמא באמריקה ושהיא תשלח לה בובה ליומולדת כי ככה נועה ביקשה: בובה מאמריקה. כך באמת היה. נועה קיבלה קופסה גדולה מאמריקה בדיוק ביום ההולדת שלה. היא קיבלה פתק מהדואר, שחווה, שעובדת בדואר שמה בתיבת הדואר של אבא שלה, וביומולדת רוחלה הגננת ונועה הלכו יחד אחרי ארוחת בוקר לסניף הדואר, שליד המזכירות של הקיבוץ עם הפתק של החבילה, ונועה חזרה עם חבילה גדולה ביד.ישבנו בעיגול. כל הגן - כמו כל צהריים, אבל כולנו ידענו שזה לא כמו כל יום. כולנו התרגשנו מהחבילה של נועה ורצינו גם. נועה פתחה את העטיפה לאט, היא ישבה במרכז העיגול כדי שכולם יראו, לאט פתחה את סרט הקשירה ואת הנייר החום שעטף את החבילה. מתחת לנייר החום היה נייר של אריזה ורוד עם פרחים אדומים ומתחת לנייר – קופסא לבנה. כולנו ישבנו בשקט. נועה פתחה את  הקופסא ופיותינו נפערו. בקופסא נחה לה הבובה הכי יפה שראינו בחיינו. נועה הרימה אותה וחיבקה אותה חזק וקצת בכתה. המטפלות אמרו שזה בכי של התרגשות. בלילה לפני שנרדמתי חשבתי על הבובה של נועה יושבת על המדף ונועה יושבת מולה ומתבוננת. נועה לא שיחקה עם הבובה כי לא רצתה שהיא תתקלקל.היום נועה כבר נשואה, יש לה ילדים והיא לא נוסעת לאמריקה. אני לעומת זאת עדיין משחקת בבובות. גם עכשיו ממש עכשיו שוכבת לידי בובה של גבר. בובה של גבר שבעצם נמצא באמריקה. גבר שאומר שאחרי הפעם העשירית המשיכה יורדת.אצלי זה ההפךככה זה נשיםאז עברנו את הפעם העשירית?כן, כנראה שכןאחר כך זה מלמולים, לשון על עין, נגיעות, יש המון ספרים, קוראים משהו. התחרות הזאת של הסיפור של הארץ- איזה עולם מַשמים. הארצות כה רחוקות ואין מפות.הגבר ששוכב לידי לא אוהב אותי. הוא מקלף אותי, נוגע, חופר, בודק, מגלה את כולי ונשאר באמריקה. אני שוכבת על הגב הראש על הכרית. עיניים נעוצות. חושך. אני בוהה בנקודה דמיונית. שפתיים נפערות, לשון, היד שלו על הבטן שלי, מלטפת, מגששת, הוא מחייך, גם אני מחייכת. כמה פשוט להיות באמריקה. ואני שונאת לצאת מהבית. אם להיות בכלא לפחות לדעת איפה הקירות נגמרים. אני שוכבת איתו בפעם הזו שהיא אחרי אחרי העשירית נעים אבל לא מענג. אני ממשיכה את הקצב ולא נרגעת.החושך מתפשט, שמיכה נמתחת עד הכתפיים. העיניים בנקודה שמתרחקת, ושוב אני מדמיינת את נועה מסתכלת על הבובה, שאמא שלחה לה מאמריקה, במקום לבוא בעצמה. גם היום אני רואה אותה, ברור כל כך, יושבת על המדף, הכי יפה בעולם, ונועה יושבת מולה, מתבוננת, בוכה, ולא משחקת ולא נוגעת, כי היא לא רוצה שהיא תתקלקל.