ספרים, מייצגים ומחשבות
אבדות
חזרנו מארוחה משפחתית. אירוע שלא צלח יתר על המידה. הפעם בהתחשב בזה שלאשתי נתקעה עצם של דג בגרון, אחי ואשתו אחרו, כמובן, ואמא שלי לא הוציאה מילה כל הערב והרתיחה מחשבות במוחה. אנחנו יצאנו באיזה שהוא שלב ונסענו לבית החולים. בדממה נסענו. העצם הייתה סיבה מצוינת לא לדבר על כל הדברים שממילא לא דוברו. אותם דברים שתמיד נמצאה איזו עצם כדי לחנוק אותם בגרונות.בחדר קטן חיכינו זמן רב כדי הכנס לרופא. אמא ואני ישבנו על הכיסאות. מולי ישב איש עם מסכה על הפנים ובצד השני ישבנו אנחנו. מישהו קרא לאיש עם המסכה והוא נעמד ליד האשנב.אתה כבר היית פה לא?כן הייתי, זה בקשר לכוויה בפנים, אני מנסה לסדרמה איתה , עם הכוויה?הכוויה בסדר, אני לא...זה טוב שאתה שומר על חוש הומורכן, מה נשאר לי...אז מה אתה אומר?אני כבר התרגלתי אתה מבין, אבל זה אשתי, זה ככה קשה לה...אני מבין.הרופא מאחורי האשנב רשם כמה דברים והאיש עם המסכה הסתובב והסתכל על היושבים בחדר. הוא הסתכל גם עלינו. הוא הסתכל גם עלי וראה את הכוויה שלי מציצה מהחולצה "הגוף עודו כאוב, מוכרח לאכול, לנשום אוויר, ולישון". הוא הסתכל גם על הבלונדינית שישבה בצד השני ועל החזה הענק שלה. הוא באמת היה ענקי. טוב, בוא תיכנס אמר הרופא. אחר כך הוא קרא לבלונדינית עם החזה הענק. הוא הכניס גם אותה. מעבר לדלת נשמעו המלמולים כמו בתוך קונכייה. אני הסתכלתי על הילדה ואני הסתכלתי על האיש. הגבר עם המסכה וגם הבלונדינית עם החזה הענק יצאו משם. הם הלכו אחד ליד השני ונעלמו מעבר ליציאה. חיכינו. על המסכים הלבנים במוחות צעקו המחשבות: האם זכינו במשהו? האם זה ישתלם? האם נוכל להינצל? מתחת לסלעים בתוך הקונכיות מפעמות המחשבות, מתפתלות, מתלחשות. קול נוסף בראשי קורא בשם שלי. אורי, אורי. קראו לנו להיכנס.שלוםערב טוב, כיצד אני יכול לעזור הערב?לאשתי נתקעה עצם בגרוןבואי נראההרופא עשה כמה בדיקות, אך העצם לא נראתה. הוא עשה עוד ניסיונות, ואחר כך עוד. הוא הביט בנו. נראה היה שהוא שוקל את האפשרויות שלו. הוא נאנח.אין ממצא נראה לעיןובכן, מה זה אומר?תן לי לחשובצריך לחפש במקום אחר הוא מלמל לעצמו.הייתי רוצה לנסות עוד משהו בכל זאת...כמובן...ובכן, זה כרוך בהרדמה מקומית, זה בסדר מצידך?דפי הנהנהתוכל אולי לחכות בחוץ אדוני?כןחיכיתי בחוץ. הסתכלתי על הילדה שישבה שם. אני חשבתי על הבלונדינית ועל החזה הענק שלה ובכיתי. אמא נתנה לי יד. כל הגוף גרד לי. גבר שלא היה שם כשהגענו ניגש לאשנב.שלוםכן, שלוםא א א אני חושב שאיבדתי משהוובכן, מה איבדת?אני לא כל כך בטוח, אני יודע שאיבדתי, אבל לא יודע מההסתכלתי שוב על האיש ואני הסתכלתי שוב על הילדה. חייכנו.אדוני זה בית חולים פה, אתה יודע...נו כן כמובןנו, אז איך אני יכול לעזור לך?האם זה לא יכול להיות קשור?קשור למה?למה שאיבדתי...האיש מעבר לאשנב הביט בו ונאנח.האם חסר לך משהו אדוני?כןהאם זה משהו שהיה לך בעבר?אני חושב שכן, לא בטוח, אוליאולי לא איבדת דבר אדוני, האם זה יכול להיות?לא. אני איבדתי משהו. זה וודאי. אני מרגיש שמשהו אבד.אדוני אם תוכל לחכות כמה דקות, אני אקבל את האנשים ואראה מה אוכל לעשות איתךכמובן. אחכה. אחכה כמה שצריך.חיכיתי. חיכינו. כולנו. זה לקח הרבה זמן. על המסכים שוב התפתלו המחשבות: האם זכינו במשהו? האם זה ישתלם? האם נוכל להינצל? הפצע שוב גרד לי ואמא מרחה לי משחה. הצפייה לגזר הדין – אין קשה ממנה. "הגוף רועד כפי שרעד", הידיים מורמות למעלה במתיחה מענה וברגע הנכון הצניחה אל הברכיים החשופות: כן, כן, גלה את שורת המחץ, רק אל תיתן לי לחכות עוד. תן את זה ישר, ברור, מסנוור בעיניים, חורט חריצים בבשר. כמה זמן נשאר? כמה זמן יש לנו כאן? כמה צריך עוד לחכות? הילדה קמה לקחת מים. כשהיא יצאה ראיתי שבכתה. למרות ההרדמה היא בכתה ואני ריחמתי עליה והחזקתי בידה. תודה היא אמרה לו, לרופא, והוא הביט בה במבט של מישהו שהקשיב לה. הוא חייך אליה ואמר לה "אני חושב שזה יהיה בסדר דפי". הוא קרא לה בשם שלה. היה לזה צליל נעים ואני הרגשתי לא נוח. הבלונדינית נכנסה לרגע כאילו שכחה משהו ויצאה. בדיוק אז התחלתי לחשוב על החזה שלי. על זה שיש עליו כוויה כזאת קשה ועל זה שהוא כנראה בכלל לא יצמח לי. אמא ראתה את המחשבות שלי בעיניים והיא אמרה "קיצי, אנחנו נחשוב שזה יסתדר טוב? עד שנדע משהו אחר בוודאות טוב?" אני הסכמתי. משם נסענו הביתה.בית. כמה אני צריכה שינה טובה. שינה טובה בבית. במקום מוגן. נשענתי לאחור. דפי נהגה ואמא נהגה ואנחנו נמנמנו."דבר לא השתנה.הגוף עודו כאוב,מוכרח לאכול, לנשום אוויר, ולישון,הוא בעל עור דק, וממש מתחתיו הדם,מצויד בכמות נכבדה של שיניים וציפורניים,עצמותיו ניתנות לשבירה, פרקיו למתיחה.בעינויים לוקחים את הדברים הללו בחשבון."על המסכים מתרוצצות שוב המילים: האם כולם סובלים? האם נקבל משהו בתהליך? האם זה תהליך? וכאילו בכל זה לא היה די, אחרי כל הערב הזה, אחרי כל המשימות שהיה להשלים ולקבל נכנסנו הביתה ו...מה אגיד? מה אספר? אין דרך טובה לתאר מה עובר עליך כשאתה נכנס לבית שלך וכולו ריק. הבית היה ריק. יותר מריק. הוא היה שאוב. שאוב כולו. אפילו מלחיה לא הייתה בו. אפילו לא מברשת שיניים. כאילו מכונה מקולקלת שאבה את כל תכולתו ללא אבחנה מינימאלית מה בעל ערך ומה לא. הארונות, הקירות החללי החדרים – כולם נותרו עירומים. כל כך המומים היינו ששוב לא יכולנו לדבר. אחר כך הגיעו הדמעות. דפי בכתה ואני ניסיתי כמו תמיד להצחיק אותה.לפחות נפטרנו מהוואזה המכוערת הזאת מאמא שלךואחרי כמה שניותמילא הוואזה אבל השטיח! והמיקסר המעצבן הזה שאף פעם לא עבדהיא התחילה לחייךממי תראי... יש מקום בארונות תוכלי שוב לאסוף את אלפי קופסאות הפלסטיק שאף פעם לא תשתמשי בהן...טוב, עכשיו היא פרצה בצחוק. שנינו צחקנו. דפי החזיקה בגרונה. ראיתי שכואב לה.אני כל כך שונאת את אמא שלך, חבל שהיא לא הייתה פה כלקחו הכלגם אני לא ממש מת עליה, ממי, אבל מה את רוצה שאני אעשה? אטביע אותה בחומצה?זאת אפשרות לא רעהכן, אם מתעלמים מזה שיש לה כרטיס אדי וזאת הצורה היחידה לגרד ממנה כמה שקליםתאמין לי ממי, אני לא רוצה את האברים שלה מושתלים בשום בן אדם, זה יכול לגרום לו רק צרותאבל הכסף ממי.... תהיי קצת חמדנית למען השם ולשם האנושיותשתיקבר איתו לא אכפת ליאז חזרנו לחומצה?כןהממממ, כן אפשר לחשוב על זה, אבל מחר, אם זה בסדר מצידך, כי אני ממש עייף, בואי נלך לישוןאם רק הייתה מיטה, אתה יודע, זה היה נראה לי רעיון לא רע בכללאז פה, על הרצפה. מזל ששכנעת אותי לעשות פרקט במחיר מופקע. זאת הפעם הראשונה שאני רואה לזה הצדקה.אף פעם לא מאוחר יקירימסתבר שלאהבאתי שמיכה שהייתה באוטו וכיסיתי אותה. כך שכבנו מתחת לשמיכה ואני החזקתי בידה וחשתי בפעימות ליבה מתחת לאריג. אני מודה שקשה להבין איך כל זה מתקדם.מחר נדבר טוב?כןבלי חומציותרק בסיס?כן. בסיס נוגד חומציות.טובבלב האוקיאנוס, במעמקים הלא נראים, בתוך כל המים האלה, בתוך התהומות. במקור ההתפרצויות הגעשיות של לבה רותחת מן העומקים אל האוויר, אל ידי ההתרחשויות הפרושות ניצב הרצון בטוח, חדור כח, ומתנשם ויוצר גלים עד בלי די.אמא נתנה לי נשיקה. היא אמרה שאני גיבורה ושהיא אוהבת אותי. תגיד, היא שאלה אותי לפני שנרדמה, המתוקה הזאת, אתה חושב שזה סימן שאפשר להתחיל מכאן שוב?
* הציטוטים מתוך "עינויים" של ויסלבה שימבורסקה